ליברטריאן יהודי

יום שישי, 24 במאי 2013

עבודה אקדמית ראשונה שלי- השוואה בין תפיסת העולם הבא באסלאם לזו של הנאציזם

אוניברסיטת בר אילן

הפקולטה למדעי היהדות

המחלקה ללימודי המזרח-התיכון

אחוות לוחמים בגן עדן

השוואה בין תפיסת העולם הבא של האסלאם לתפיסת העולם הבא של הנאציזם והתגלמותם במציאות

הדרכה ביבליוגרפית

19-001-01

ד"ר יהודה בלנגה

מגיש: נתנאל רייס

י' שבט, תש"ע / 25.1.2010

מבוא:

אנטוניו בנדרס (Banderas), בסרט "הלוחם ה-13" מגלם את דמותו של אחמד בן פצ'לאן, שליח של הח'ליף העבאסי במאה ה-10 שיוצא לבולגריה שעל נהר הוולגה. מטרת שליחותו הייתה להתקשר עם הבולגרים שהיו בעימות עם ממלכת כוזר, אויבתם המשותפת להם ולח'ליפות העבאסית. הכל משתבש כאשר במקום לפגוש בבולגרים על גדת נהר הוולגה, הוא פוגש בקבוצת לוחמים ויקינגים שנדדו להם לאורך נהר הוולגה במסע פשיטה (כדרכם של הויקינגים מקדמת דנא). פצ'לאן מתחבר עם הויקינגים ושב יחד איתם למקום מוצאם בסקנדינביה, תוך כדי שהוא מתגבר על מחסום השפה והבדלי התרבות העמוקים. בדרך, מספרים הלוחמים לחברם המסלמי, ששבטם הקטן מצוי תחת מתקפות רצופות על ידי שבט שכן. אחרי מסע הביזה שלהם דרומה, הם שבים עם השלל כדי לשוב לזון ולהגן על שבטם המצוי במצור. פצ'לאן מתוודע גם לדתם של הויקינגים, המיתולוגיה הנורדית, בראשו עומד ראש האלים אודין (Odin) מקביל לזאוס (Zeus) במיתולוגיה היוונית. בדרכו על אדמת סקנדינביה אחרי המסע הארוך בספינה הויקינגית, מתחיל גיבורנו להבין את המצב אליו הגיע ולרכוש מיומנויות קרב. לפני אחת הקרבות בסרט, נצפה שליח האסלאם כאשר הוא כורע בתפילה לכיוון מכה, כאשר הוא מתפלל לאללה שיתן לו כח להפיץ את האסלאם בקרב אנשי השבט הויקינגי שבקרבו הוא מתארח. פצ'לאן מוסיף בתפילתו מעין וידוי לפני הקרב, בו הוא מתפלל להגיע לגן העדן האסלאמי (ג'נה). מאידך, לפני הקרב האחרון והנועל של הסרט כשגבם אל הקיר, מתפללים הלוחמים הנורדיים עזי הנפש לאודין שישלח את הולקיריות (Valkyrie, בנות אלמוות,לוחמות ומכונפות) לאסוף אותם לאחר מותם הצפוי לולהלה (Valhalla), היכל התהילה של הלוחמים החללים היכלו של אודין שמכונה גם "אבי הנופלים".[1]

התפיסה האגדתית של הקרבות, מות הגיבורים והאלים ותהילתם, חלחלה עמוק לתוך התודעה התרבותית הגרמנית ובדגש מאמצע המאה התשע עשרה עד עמוק אל תוך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הסיפורים הללו חרתו את רישומם בגרמנים רבים, בעיקר ממעמד הביניים ומטה, זאת בשל העובדה שיש חיבור הסטורי, גאוגרפי (שני קבצי האגדות מתרחשות על אדמת גרמניה הגדולה המשתרעת מנהר האלבה ועד נהר הדנייפר) וספרותי בין המיתולוגיה הסקנדינבית לבין שירת ימי הביניים הגרמאנית-טווטונית, זאת ידועה בשם: "שירת הניבלונגים". הדבר השפיע במיוחד על שני אישים חשובים: הפיהרר אדולף היטלר (Hitler) דרך יצירותיו של ריכארד ואגנר (Wagner) ששאב משם השראה ורייכספיהרר SS היינריך הימלר (Himmler).[2]

החיבור או ההשוואה הזו שבין שני תרבויות דתיות המקדשות את המלחמה, האסלאם מחד וגרמניה הנאצית מאידך, מימד ההופך אותו לבעל מעמד אגדי המוביל את הנוטלים בו חלק לשם ולתהילה בהכרח. היה ואותו הנוטל חלק פעיל בשדה הקרב בשם אותה חברה ותרבות, מת, מיד הוא מקבל מעמד עליון בקרב אותה חברה ותהילתו מועלה על נס. בשני התרבויות, קיימים תיאורים מפורטים אודות המתרחש בחיים שלאחר המוות של אותו לוחם. יותר מכך, התיאורים המפליגים אודות המנעמים שמהם זוכים להנות הלוחמים המתים, מהווים השראה לאלו החיים, בעודם מתייצבים להתגייס עבור מטרות המלחמה המקודשות לאותם חברות. מלחמות אשר תוקפם הוא עולמי, זמנם אינו כלה והמלחמה היא ערך ומטרה בפני עצמה. דבר שבשדה הקרב, יביא אותם להלחם עד מוות, ללא פשרות, בידעם שבין כך ובין כך התהילה, הכבוד והמנעמים שמורים להם בין בחיים ועוד יותר מכך – במוות.[3]

ההשוואה הזו מובילה לשאלת העל, איך נראות ומתוארות, אותם תפיסות של החיים שלאחר מות הלוחם בשדה הקרב? וכיצד באות אלו לידי ביטוי במציאות, לאורך ההסטוריה רווית הדם של שני התרבויות. במחקר זה נעמת בין שניהם (ג'נה מול ולהלה) ראש בראש. נעמוד על השווה והשונה ביניהם ונתייחס גם לתפיסת אחרית הימים בשני התרבויות בהקשר הזה. בתור דוגמית נביא מצד אחד את רעיון מלחמת הקודש, נטילת חלק בו ותפיסת העולם הבא המתגלם בקוראן, סורה 4 פסוק 74:"על כן מוטב היה אילו היו המוכרים את חיי העולם הזה תמורת העולם הבא נלחמים למען אלוהים. וכל הנלחם למען אלוהים - ייהרג או ינצח – ניתן לו שכר כביר".[4] מצד שני בצד הנאצי, במעין נבואה המגשימה את עצמה בדבריו של היינריך היינה (Heine) מאה שנה לפני המאפליה הנאצית:"יותר מכל יש לחשוש מפני הפילוסופים של הטבע...הפילוסוף של הטבע יקשור עצמו עם כוחות הטבע הפרימיטיביים ומזה יעורר את כוחותיו הדמוניים של הפנתאיזם הגרמני הרדום...הנצרות ריככה עד גבול מסוים את להט המלחמה הגרמני אך לא הדבירה אותו כליל. כשיתמוטט הצלב תפרוץ אכזריות הלוחמים, אלילי האבן ייעורו, יסירו מעיניהם אבק בן מאות שנים והאל תור ינתץ בפטישו האגדי את הקתדרלות הגותיות".[5] בתור הכלאה אפשרית בין השניים במילים מעוררי פלצות, הפיהרר עצמו אמר: "כמה חבל, שהמסלמים לא נצחו בקרב טור, שהרי אם כן, המסלמים היו כובשים את כל אירופה ואו אז, היו גרמנים בני דת מחמד שולטים בעולם כולו".[6]

פרק 1: נשים ואלכוהול, הפנטזיה של כל לוחם

עתה נפנה לבדיקת הוויית התענוגות בשני התפיסות כיצד הם תוארו וכיצד באו לידי ביטוי במציאות. ראשית באסלאם: ישנם אזכורים רבים בקוראן, בחדית' (המסורות שבעל פה על חיי הנביא מחמד, פועלו ואמרותיו) ובכתבי פרשנים בכל זרמי ההלכה האסלאמית, בהם תיאורים מפורטים באשר לתענוגות הגופניות המצפות ללוחם לאחר מותו בג'האד. כדי לסבר את האוזן, מקבל מחמד את הגילוי הבא כפי שהוא מופיע בקוראן סורה 3 פסוקים 169– 170: "אל תחשוב כי הנהרגים לשם אלוהים מתים המה. לא, כי חיים הם, ואצל אלוהים פרנסתם. הם שמחים בברכה אשר הרעיף אלוהים עליהם, ויגילו באלה אשר טרם חברו להם ונותרו מאחור, בידעם כי לא יפול פחד עליהם ולא יצטערו".[7] פרנסה שכזו היא ללא מגבלת זמן עבור השהיד (העד המעיד שאין אלוה מבלעדי אללה ומחמד הוא נביאו) שמת במסגרת הג'האד (היא מלחמת הקודש האסלאמית). הגיבור הנופל בקרב מקבל תענוגות מין בלתי נגמרות על ידי שבעים ושתיים נשים בתולות יפהפיות שחורות שיער, בעלות עיניים גדולות ושחורות, עורן צח, חיטובי גופן משול לזוויות החיתוך של אבנים יקרות ונודפות הן ריח משכר של בושם. כמובן שלפני התענוג, צריך לעבור את טקס הנישואין עם אותם נשים. טקס זה מתקיים בהיכלו של אללה, בעל כיפה של אבנים יקרות בשלל צבעים. משפחתו של השהיד חוגגת את הנישואין הללו במקום להתאבל. במסגרת "התכנית להגנת עדים", אללה מעניק לחלל כח גברא של מאה גברים בכדי שזה יוכל לעמוד בעומס קיום יחסי האישות עם נשים רבות כל כך. נשים אלו רק ממתינות על ספות ירוקות מכוסות משי ושטיחים מרהיבים, ממתינות כדי שגיבורנו יבוא לבתק את בתוליהן. אך אללה סידר זאת שלמרות שהן מאבדות את בתוליהן, הן חוזרות להיות בתולות באורח נס. האביונה של השהיד מחזיקה מעמד למשך אלף שנים ועוצמתית פי מאה. בתור תוספת לכל חינגת המין מקבל השהיד כמויות מסחריות של אלכוהול בעודו סועד על שולחנו של אללה. רק יינות מובחרים מוגשים לשולחן, יחד איתם ליקרים במגוון טעמים הנמזגים לגביעים נוצצים. לבסוף ממתינות לעד בר המזל נהרות של יין מתוק הזורמות בג'נה. כל מנות השיכר הללו לא משכרות לעולם.[8]

בצורות הקיצוניות ביותר של תפיסה זו, היא הובילה למעשי הקרבה (אסתשהאד) מול כל מי שהוגדר כאויב. צעירים שהושפעו מהתפיסה הזו, בקשו לזרז את מותם בשדה הקרב או בפעולות בדד בעלות נופך של גבורה. פעולה אשר מבצעו לקח בחשבון את מירב הסיכויים שלא ישוב בחיים, או אפילו לא התכוון לחזור בחיים כלל, המוות היא האפשרות היחידה והמוחלטת.[9]

הצד הנאצי של המשוואה התבסס על שירת ימי הביניים הגרמאנית. החיבור הנודע ביותר שמאליל את המלחמה וכל המתרחש סביבה, נקרא: "שירת הניבלונגים". מחרוזת שירה זו מתארת את עלילות הגבורה של מלכי בורגונדיה שעל נהר הריין, צאצאי אודין, ראש האלים ואל המלחמה, מהמיתולוגיה הנורדית או ווטאן (Wotan) בגרסא הגרמנית. השירה מתארת את גונטר (Gunther) מלך בורגונדיה צאצאו של אודין, השומע על יופיה של הולקירית הראשית, ברונהילד (Brynhild) המשמשת כמלכת איסלנד (ומכאן החפיפה בין המיתולוגיה הנורדית לשירה הגרמאנית). המלך שולח שליח, הנסיך הבורגונדי ממשפחתו הוא זיגפריד (Siegfried) לבקש את ידה. השירה מתארת גם את האגן (Hagen) מפקד צבאו של גונטר. סוף השירה מסתיימת עם מות הגיבורים של האגן וחייליו בקרב מול אטצל (Etsel) הידוע יותר תחת השם- אטילה ההוני.[10]

על פי האגדה ונקודות השקתה עם המיתולוגיה הנורדית, זוכים האגן וחייליו להאסף על ידי אותם ולקיריות שהם נשים יפות, בלונדיניות וגבוהות, לוחמות עזות נפש, אל היכל התהילה של הלוחמים החללים, ולהלה, היכל שתקרתו עשויה מרמחים וגגו מכוסה במגנים. לולהלה חמש מאות וארבעים שערים, דרך כל אחד מהם יכולים לעבור 800 לוחמים חמושים. אותם האיינהריאר (Einherjar) הלוחמים המתים שמשתכנים בהיכל התהילה, נהנים ממנעמיו ומתכוננים לשרת בצבאו של אודין לקראת יום הדין, מלחמת העולם בין האלים ליריביהם הענקים, יום זה נקרא ריינרק (Ragnarok). המגיע לולהלה נהנה ממשתאות בלתי נגמרות על שולחנו של אודין, עם אספקה ללא סוף של בירה, הלוחם יתקבל בשמחה לולהלה ומשפחתו של הלוחם שמחה במעמד זה. אלות האזיר (שם כולל לאלי המיתולוגיה) השוכנות באוסגרד (Osgard), המקביל של אולימפוס היווני, מקבלות את הלוחמים בשמחה בכניסתם לולהלה. היום מוקדש לאימונים צבאיים בולהלה והלילה למשתאות והילולות מין עם הולקיריות המשרתות את הלוחמים. בשדה הקרב עצמו הסוסים היו חיות הרכיבה של הולקיריות, הסוס מסמל שם את אלי הפריון. הולקיריות הן בתולות נצחיות שהיו מתכסות בבגד העשוי נוצות אווז. פירוש שמה של ולקירי הוא- "הבוחרת לוחמים", היא זו שגם משרתת את הלוחמים במשתאות וההילולות בלילה, מגישה ללוחם קרניים מלאות בירה ושיקוי הנעורים השומר עליהם מפני הזקנה וההתבלות. והיה אם הולקירי נישאת לבן תמותה עלי אדמות, היא הופכת לבת תמותה גם היא, בשונה מנישואין לחללי ולהלה.[11]

דמות הולקירי הייתה ההשראה של הימלר עבור רצונו להקים חוות הרבעה עבור קציני ה-SS במרחבי הטבע המטוהרים מ"החיידק היהודי" במזרח (הלבנסראום). ההשראה למציאת נשים העונות על כל התנאים של האישה הארית המושלמת. בלונדית גבוהה עם עיניים כחולות ללא רקע של מחלות תורשתיות ובעלת יכולת להעמיד צאצאים. מאידך גם צבא החללים של אודין היווה סוג של השראה למארגן הבלתי נלאה, בעל הנפש האפלה כשהפך את ה-SS מכח משמר קטן של היטלר למפלצת צבאית רבת זרועות וכח אדם. צלב הקרס היה סמלו של ת'ור (Thor) אל הרעם הנורדי ממפקדיו הבכירים של צבא אודין. אנשי ה-SS היו צריכים להיות לפי תפיסתו של הימלר מעין שכבת עלית חדשה, שכבת עלית גזעית. עוד מקורות להשראה עבור ארגון האבירים השחור שלו, היו כמובן כמה מסדרים מהעולם הנוצרי. במיוחד המסדר הישועי על סולם דרגותיו (רעיון סולם הדרגות בארגון גם נשאב מהבונים החופשיים) וכן מסדר האבירים הטווטונים (גם הם גרמנים) כאשר ה-SS מהווה מעין גרסא שחורה שלו, מסדר אבירים טווטוני רק על בסיס גזעי. בשפיץ של סולם הדרגות של ה-SS העמיד הימלר את עצמו ועוד שנים-עשר קציני SS. קבוצה זו נהגה להיועד בחשאי במנזר שהוסב לטירה, בוובלסבורג, סביב שולחן עגול גדול העשוי מעץ אלון מלא. הקבוצה ראתה בעצמה ממשיכיו של המלך הגרמני היינריך ה-1 ואביריו שנועדו סביב השולחן העגול (הגרסה הגרמנית לאגדת המלך ארתור), היו לאגרוף הפלדה הפנימי של המפלגה הנאצית. קברו המאובק של היינריך ה-1 בקתדרלה בקוודלינבורג הוסב על ידי הימלר עצמו, בטקס רב רושם ב-2 ביולי 1936 לאנדרטה וסמל רב חשיבות עבור ה-SS.[12]

פרק 2: הטבע ומנעמיו, נווה המדבר מול סגידה לטבע כשלעצמו

לאחר שסקרנו את תענוגות הנשים והשיכר, אי אפשר שלא לבדוק את הרקע הנופי של התפיסות הללו, שהרי אין הן מושלמות ללא תמונת רקע המשרה רוגע ושלווה על המצוי בו. כיצד,אם כן, מתוארות תפיסות אלה? וכיצד הם מתגלמות בתפיסה האידאולוגית במציאות של כל תרבות? האסלאם בתור דת שצמחה במדבריות ערב, כאשר בין מרחבי הישימון האינסופיים מצויים להם כמה נקודות בודדות של נאות מדבר. מעין נקודות גן עדן ציוריים המאפשרים מנוחה לשבטי הנוודים אשר המדבר הוא מרכז הווייתם. תרבות הנוודות מכריחה את השבט לחיות על החרב לצרכי שרידות. הנביא מחמד בבואו לגייס עוד אנשים לצרכי מלחמותיו ולעודד את אנשיו לצאת לקרב לטובת המבנה העל-שבטי שהוא כונן בחצי האי ערב, צייר להם עולם שכולו נווה מדבר מוריק. כל זאת, כדי שאנשיו יצאו לקרב ללא פחד, ביודעם שצפוי להם מנוחת לוחמים

נצחית לאחר מותם במקום שהוא היפוכו המוחלט של תנאי הסביבה בה לחם. התיאור הציורי של הג'נה מתואר לפרטי פרטים לאורך כתבי הקודש המרכזיים באסלם ובכתבי הפרשנות של הוגי כל

הזרמים באסלאם. גן העדן האמור נמצא בהיכלו של אללה, גנים מוריקים ועצי פרי מרהיבים נמתחים עד האופק. ארבע נהרות משקים את הגן, נהר של מים, נהר יין, נהר של חלב ונהר של

דבש. אספקה שוטפת של פירות מכל הסוגים, הם מנת חלקו של הלוחם היגע. סוסים בעלי עיני אבני אודם שיקחו את הלוחם לאן שירצה. כבשים המסתובבות בחופשיות בין כרי המרעה האינסופיים. אכן: "גן העדן הוא בצל החרבות, אמר שליח אללה"[13], תמונה פסטורלית מושלמת ומושכת עבור כל לוחם מדבר.[14]

יסודות תפיסת הטבע של הנאציזם צמחו על רקע סביבתי שונה לחלוטין. גרמניה הגדולה שהשתרעה מנהר האלבה ועד הרי האלפים המושלגים, עבור בשדות בוואריה דרך המרחבים הירוקים הנמתחים עד הארצות הבלטיות ודרומה עד נהר הדנייפר ומצפון בחורף, הטונדרה של סקנדינביה. במקום טוב באמצע התפרש היער השחור. המיתולוגיה הסקנדינבית שאבה את תיאורי מרחבי הטבע שלה ממרחב גאוגרפי זה. כאשר במרכז כל תיאורי הטבע, מצוי העץ האגדי אוגדרסיל (Yggdrasill) אשר צומח במרכז העולם, תומך הוא בשמיים, ומהווה את הקשר השמימי לארץ. העץ מסמל את התחדשות העולם ואת חיי הנצח. העץ מקשר בין שלושת המרחבים בתבל: אוסגרד (משכן האלים), מידגרד (הארץ התיכונה, ארץ בני אנוש) וניפלהיים (ארץ השאול). ליד העץ עובר מעיין המשמש מוצא לאחד עשר נהרות. למרגלות העץ מצוי בארו של מימיר, אל החכמה ומסביבו של העץ מסתובבות כל חיות העולם. בצמרת העץ מצוי תרנגול הזהב, זה שעתיד להזהיר את האלים מפני בואם של גזע הענקים, אויביהם הנצחיים של האלים. אירוע זה יהיה אות הפתיחה של יום הדין (ריינרק). בולהלה מתאמנים וגרים הלוחמים החללים. במרכז ההיכל, צומחים ענפיו של אוגדרסיל. ענפים אלה מזינות את היידרון, עז פלאית המניבה מי דבש המזינים את הלוחמים. מול פתח ולהלה מצוי עץ הזוהר הוא גלסיר (Glasir), המאיר את ההיכל. בולהלה מצויים גם סוסים, בהמות הרכיבה של הולקיריות.[15]

אחת מיסודותיו התפיסתיים של הנאציזם, היה שיבה אל הטבע, היטלר דיבר על כך בנאומיו הסוחפים והיינריך הימלר שאף להפוך את ה-SS שלו לחוד החנית של המגמה הזו. בהתבסס שיטותיה של אגודה מהימין הקיצוני בגרמניה של שנות ה-20, בשם "ארטמנן". האגודה

שלחה קבוצות של ילדים עירוניים בגרמניה חזרה אל הטבע. תוך כדי שהם מתגוררים במעין מחנות צבאיים קטנים ומאולתרים. אחד מתומכיה הגדולים וראשיה של האגודה הזו היה אחד

בשם ריכארד ולטר דרה (Darre), אחד מהאנשים שהיווה השראה מוקדמת להימלר ביישום רעיונותיו עבור ה-SS. דרה היה מומחה לגנטיקה של רביית בעלי חיים, הוא טען בספר שפרסם ב-1929, שחוואות היא מקור החיים של הגזע הנורדי והמשכו בגזע הארי. הוא עודד לפיכך שיבה לחקלאות כמקור כל הטוב בגזע. דרה התעקש שעל גרמניה לחזור לשורשיה החקלאיים של האומה ובכך ינצל הגזע, כפי שבעבר ידע דרך אורח החיים החקלאי לברור לעצמו את החזקים והמתאימים ביותר להמשך אורח החיים הזה. לפיכך דרה טען שיש לזווג אנשים שעונים לפרופיל המיוחד הזה בכדי לשמר את הגזע ולהשיב אותם לאורח החיים החקלאי רחוק מן העיר ותחלואיה. הימלר, שכאמור הושפע עמוקות מהמיתולוגיות הגרמנו-נורדיות והוויית הטבע שעולה מהן. אימץ לעצמו את קווי חשיבתו של דרה ופעל להעביר את רעיונותיו מהכח אל הפועל. דרה עצמו מונה מאוחר יותר לראש המשרד ליישוב חקלאי מחדש עבור ה-SS וקיבל את דרגת

SS Obergruppenfuhrer (מקביל לדרגת רב-אלוף). הימלר קידם קנייה של אדמות חקלאיות עבור ה-SS בגרמניה עצמה וכן השתלט על אדמות כאלה בשטחי הכיבוש של הרייך השלישי עם פתיחת מלחמת העולם השניה לצורך חזונו. קציני SS ונשותיהם (שקיבלו אישור מיוחד לנישואין אחרי שנבדקו גזעית) קיבלו חלקות קרקע עם חוות רחבות ידיים לשם הם נקראו לעבור כדי ליישם את חזונו של דרה וחלומותיו הארגוניים של הימלר. כמובן שהשטח החקלאי הנכבש על ידי גרמניה במזרח צריך להיות מטוהר מה"חיידק היהודי" כדי שלא לפגום בהוויה הנשגבת של השטח. כן נבנו חוות הרבעת אנשים עבור אנשי ה-SS עם נשים אריות שעברו את כל הבדיקות המדוקדקות של הועדות הרפואיות של הארגון. הכל מתוך מטרה לייצר כמה שיותר צאצאים עבור הגזע הארי העליון. חיילים למסדר הצבאי העליון של הפיהרר, התגלמותו של ווטאן או אודין עלי אדמות.[16]

פרק 3: אחרית הימים- מלחמה והקרבה עצמית

אחרי הסקירה של תיאורי גן העדן כפי שהם עולים במקורות הספרותיים המכוננים של שני התרבויות ואחר את תפיסות המציאות והרצון לשנותה כפי שזו משתקפת בשני התרבויות. נעבור למיצג הסופי והנועל המסמל את קץ העולם כפי שזה משתקף ועולה בשניהם. כיצד אם כן, נראה קץ העולם עבורם? וכיצד זה השליך על תפיסת המציאות והגדרת המטרות הארציות של האסלאם ושל הנאצים?

"...תנועת ההתנגדות האסלאמית היא אחת מחוליות מלחמת הקודש [ג'האד] בעימות עם הפלישה הציונית. הקשורה ברציפות עם הופעת חלל הקודש עז אלדין אלקאסם ואחיו הלוחמים, אנשי

האחים המסלמים בשנת 1936, נמשכת בקשר עם חולייה אחרת של מאבק [ג'האד] הפלסטינים, המאמץ ומלחמת הקודש של האחים המסלמים במלחמת 1948 ופעולות הג'האד של האחים המסלמים ב-1968 ולאחריה. אכן, גם אם רחקו החוליות אחת מרעותה, ואם המכשולים אשר שמו הנגררים אחר הציונות על דרכם של לוחמי הקודש מנעו את המשך המאבק, הרי תנועת ההתנגדות האסלאמית שואפת להגשים את הבטחת אללה ואחת היא כמה זמן יארך הדבר, שהרי הנביא תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המסלמים ביהודים (ויהרגו אותם המסלמים) וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים, למעט עץ הע'רקד (שהוא מעצי היהודים): הוי מסלמי הוי עבד אללה, יש יהודי מאחרי בא והרגהו'"[17]

תפיסה זו של הבאה בדרך של "קום ועשה" של אחרית הימים ויום הדין בעקבות מעשי המסלמים עלי אדמות בדרך החרב ובדגש על חיסול עתידי מוחלט של היהודים, היא בסיסית ומכוננת באסלאם הן בסונה והן בשיעה. ישנה אמונה עמוקה שלפני אחרית הימים יופיע המהדי (=הוא המשיח המסלמי) שיפיץ את האסלאם על פני כל העולם בדרך דם, אש ותמרות עשן. תוך כדי פעילות המהדי עתיד להופיע האנטי-כריסט בגרסתו האסלאמית הוא הדג'אל (ישנם מסורות מסלמיות המדברות על כך שהדג'אל עתיד להיות יהודי או לצמוח מתוך היהדות) . הדג'אל עתיד להרוג את המהדי, להקטין את כמות מאמיני האסלאם למתי מעט. או אז לאחר פעילותו הבלתי-מופרעת של הדג'אל, יופיע ישו הנביא המסלמי, שנית. ישו ירד משמיים על ראש הר שם (שם יתקבצו אחרוני המסלמים בעולם) עטוי שריון ואוחז בחנית ויצא בראש צבא האסלאם להלחם בדג'אל וצבאו. הדג'אל יובס בקרב וישו עצמו יהרוג את הדג'אל בעזרת חניתו. ישו ישליט שלום על פני הארץ למשך 40 שנה. בסוף תקופתו של ישו יגיע קץ היקום, עשן יצא מגן עדן והשמש תזרח במערב. סדרת רעידות אדמה אימתניות יחריבו את הארץ. המים יכסו את הארץ והכוכבים יתפזרו. היקום ימחק באופן מוחלט וברגע שזה יקרה יבוא יום הדין. היום שבו אללה ישפוט את כל בני האדם על מעשיהם ואמונותיהם. מי שהלך בדרך הישר (בדרך האסלאם) יזכה להצטרף לשאר המאמינים והשהידים בגנ'ה, וכל מי שלא, יישרף לעולמי עד באש הגהנום. כאשר כמובן, הדרך המהירה ביותר לכרטיס כניסה לג'נה עבור המסלמי ועבור שבעים ושתיים מבני משפחתו, שקיבלו שם למעלה המלצות חמות וכן גם חוסך לעצמו את ייסורי "חיבוט הקבר" היא בדרך הג'האד ומות קדושים בו.[18]

האסלאם קיבל באופן רוחבי את התפיסה שמטרת העל היא לכבוש את העולם כולו ולהשליט עליו את "דרך הישר של אללה", כל זאת כדי למלא את ייעודו ולקרב את קץ הימים באופן פעיל. בעבר ניסה האסלאם להגיע לידי כיבוש העולם בדרך המלחמה הרגילה, בכיבוש צבאי רגיל. מה שהחל במדבריות ערב, נבלם תוך מאה שנים במרכז צרפת בקרב טור באוקטובר 732 מול כוחותיו של קרל מרטל (Martel) "הפטיש". הנסיון הגדול השני להשליט את האסלאם על אירופה הנוצרית, יריבתה הגדולה והאלמותית של האסלאם, הסתיים לו סופית בשערי וינה, ה-11 בספטמבר 1683 עת נבלמו היניצ'רים בידי הקואליציה בראשות מלך פולין, יאן סובייסקי (Sobieski) השלישי. כיום האסלאם פועל להשגת מטרותיו בדרכים אחרות. לא נראה היום טנקים מוסלמים מתגלגלים על פני הערבה, בעודם שועטים קדימה לכבוש את עוד שטחים תחת שרשראותיהם בשם אללה. אלא שנראה את האסלאם כובש בדרך גידול האוכלוסין הכביר באירופה ובמערב בכלל. נצפה בהם פועלים בדרכי הטרור של פעולות הקרבה ובנשק הכלכלי, הוא הנפט כדי להפיץ את האסלאם על פני כל העולם.[19]

אצל הנאצים קיבלה כל תפיסת אחרית הימים, מימד אפל. ואגנר העלה את המימד הזה על נס ביצירותיו הגדולות. בגרסתו הגרמנית מכונה תקופת קץ העולם במונח "דמדומי האלים" (Gotterdammerung). תקופה שהשירה הטווטונית מתארת את מותם מות גיבורים בקרב של זיגפריד, האגן וחייליו עד האחרון שבהם מול האימה הנבערת והברברית מהמזרח, אטילה ההוני. האגן שיצא בראש כח המונה 1000 פרשים ו-9000 רגלים, ידע מראש שאין לו כל שמץ של סיכוי מול עשרות אלפי חייליו של אטילה. בכל אופן הוא יצא לקרב כשהגורם שמוביל אותו הוא תאוות הדם והנקם, ללא שום שיקול הגיוני. במיתולוגיה הנורדית, תקופת הריינרק הוא הקרב האחרון בין האלים לגזע הענקים והמפלצות הנלוות אליהם ובמסגרת הקרב עתיד להתרחש חורבן העולם. תרנגול הזהב היושב בראש העץ האגדית אוגדרסיל, יכריז על בואם של הענקים לאוסגרד להלחם באלים. התרנגול הוא המעיר את הלוחמים החללים בולהלה (לאחר חינגות הלילה) בכל בוקר לאימונים. הלוחמים הללו מתכוננים למלחמה הגדולה,מטרתם להגן על אוסגרד מפני הענקים. הקרב האחרון יתרחש במישור אידוול לשם יגיעו שני הצדדים, הענקים והאיינהריאר, כל צד בתורו דרך ספינה בשם נגלפאר. האלים אינם בני אלמוות במיתולוגיה הנורדית, לכן כלי נשקם נמצאים תמיד עליהם, מוכנים לכל צרה. קץ העולם עצמו יתרחש בשרשרת של אסונות טבע חובקי עולם. תחילה ישרור מעין עידן קרח במשך שלוש שנים. אחריו יבואו סדרה של רעידות אדמה כבירות, השמש תעלם, הירח יתפורר לחתיכות, הכוכבים יתנפצו לכל עבר והאנושות תחסל את עצמה במלחמת כל בכל. העולם יהיה למאכולת אש, לאחר מכן הים יכסה את כל היבשה למעט

פסגות ההרים הגבוהים ביותר. כל האלים, הלוחמים, הענקים והמפלצות ימותו בקרב. בעולם ישרור החושך והחורף הגרעיני. [20]

מות הגיבורים והאלים בקרב, הקרבה מוחלטת ללא שום הגיון, הליכה בכל הכח עם כל הכלים והאנשים האפשריים. בדיוק מה שהדריך את היטלר כשגרמניה הייתה עם הגב אל הקיר. אם גרמניה לא מסוגלת לנצח, הרי שראוי לה שתחרב באופן מוחלט במסגרת "דמדומי האלים" שלה. ההקרבה שנדרש מאלו ששמרו על היטלר, חייליו של ווטאן כפי שנתפס היטלר בידי ה-SS. החיילים שילכו לפניו לולהלה במות גיבורים, כפי שהטעים גרופנפיהרר SS אלויס רוזנוויק (Rosenwick): "אנו נושאים את סמל הגולגולת על כובענו השחור כאזהרה לאויבנו וכדי לסמל לפיהרר שלנו שאנו נקריב את חיינו למען זה"[21]. ב-30 בינואר 1943 (יום השנה העשירי לעליית היטלר לשלטון בגרמניה) נשא שר האוויריה הנאצי הרמן גרינג (Goering) נאום באולם הטקסים של משרדו דרך הרדיו. בו השווה את פילדמרשל פרידריך פון פאולוס (Paulus) והארמיה השישית שלו שהיו נצורים מכל עבר בכיתור הסובייטי בסטלינגרד, לניבלונגים. המפקד פאולוס הושווה להאגן (הייתה ציפייה בגרמניה שהמפקד הגרמני יתאבד ולא יפול שבוי חי בידי הסובייטים, פאולוס בחר להכנע) וחייליו הנאמנים עד מוות אל מול אטילה ההוני של הדור, הוא יוסף סטלין (Stalin). היטלר החרה החזיק אחרי גרינג בנאום משלו בעל נופך דומה.[22]

היטלר כשראה שגורלה של גרמניה נחתם. נתן מספר הוראות, ביניהם לשלח מתקפת התאבדות חסרת תוחלת עם כל הכלים והדלק שנותר, בקרב הבליטה לעבר הארדנים ב-16 בדצמבר 1944 (שבוצעה אבל בהצלחה זמנית וחלקית). הפיהרר נתן הוראה לפנות את האוכלוסיה האזרחית במצעד מוות אל עבר הצבאות המתקדמים ממזרח ומערב למוות בטוח (הוראה שלא בוצעה) ב- 18 למרץ 1945. כן נתן פקודה להשמיד את גרמניה השמדה עצמית באמצעות פיצוץ ושריפה של כל התעשייה הגרמנית (גם זו פקודה שלא בוצעה). באותו הזמן עם חרחורי הגסיסה של גרמניה הנאצית, כשכל רכבת נצרכת עבור הצבא הגרמני. דווקא אז מקבלות קדימות דווקא הרכבות המובילות יהודים הרחק אל תוך שטחי הרייך שעדיין היו בידם. ההתנהגות הבלתי הגיונית, של עשיית כל נסיון לחסל עוד יהודים במקום לנסות לשרוד, על חשבון הנסיון לשרוד. התנהגות זאת היא היא התגלמותה של האפלה, של הטירוף בה הוביל אדולף היטלר אומה שלמה אל האבדון ולכן אין אירוני מזה שדווקא באפריל 1945 הוקמה דוויזית הגרנדירים ה-38 של הוואפן SS, שנקרא "דיוויזיית הניבלונגים".[23]

סיכום:

האסלאם כדת והנאציזם כתורה אלילית עם מימד מדעי, אמצו שניהם תפיסות של עולם הבא שהפכו לחלק חשוב ומהותי במשנתם, בפנותם לגיוס לוחמים מקרב החברה עליהם שלטו עבור מטרותיהם העולמיות. הן באסלאם ובנאציזם היה הצבא, הצבאיות כשלעצמה והמלחמה עקרון מקודש מעין כמוהו, עקרון בפני עצמו שתוקפו לא פג. באסלאם ובנאציזם הציעו ללוחם בקרב מעין גורם מתסיס, גורם שמטרתו להכניס את הלוחם רוח לחימה כמעט התאבדותית או אפילו התאבדותית באופן מוחלט. כל זה כדי לייצר צבא חסר מעצורים שיילחם עד טיפת דמו האחרונה ללא כל סייג. חייל שמוצע לו תענוגות נשים ואלכוהול בלתי נגמרים, אוכל כיד המלך, מנעמי טבע, ושמטרתו להביא ליישום מטרות המלחמה של החברה בשמה הוא נלחם, כל זה כדי לזרז את קץ העולם הבלתי נמנע. חייל כזה הוא כמעט בלתי ניתן לעצירה. האויבים של שני החברות הללו, חל לגביהם עקרון אחד ברור, הכחדה! באסלאם היחס ללא מוסלמים כפי שעולה מפסוק החרב, סורה 9 פסוק 5: "עם תום החודשים הקדושים, הרגו את המשתפים בכל מקום אשר בו תמצאום, ותפסו אותם וכתרו אותם וארבו להם בכל אתר ואתר. ואולם אם יחזרו בתשובה ויקיימו את התפילה ויתנו זכאת, שלחו אותם לחופשי, כי אלוהים סולח ורחום" (הערתו של אורי רובין במקום, למילים "הרגו את המשתפים"- "הוראה זו נחשבת כמבטלת כל פסוק אחר בקוראן שמשתמעת ממנו מתינות כלפי לא מוסלמים. מצווה זו העניקה לפסוק את הכינוי "פסוק החרב")[24]. בנאציזם אשר העמיד את היהודי כאויבו המוחלט, ואת שאר הגזעים בעולם במדרג יורד מתחתיהם, ככאלה שיש לרוב לשעבד או להכחיד. היטלר היטיב לומר זאת בנאום ברייכסטאג (בית הפרלמנט הגרמני) כאשר העמיד את היהודי ככזה שצריך להכחידו מהנוף האירופאי, בינואר 1939: "התוצאה של מלחמה כוללת באירופה לא יהיה נצחון יהודי, כי אם השמדה מוחלטת של הגזע היהודי באירופה!"[25].

האסלאם והנאציזם דרכו על בימות עולם במטרה אחת- לכבשו תחת מגפם! עד עתה תמיד קם מישהו לעיתים בזמן ולעיתים בשלב מאוחר ועזר להדוף או למגר את הנסיון להשליט על העולם כולו שלטון של טרור, חושך ושיעבוד מוחלט. שאלת השאלות היא, האם כיום כפי שהראנו ביחס לנסיון החוזר של האסלאם להמשיך מהמקום ממנו נעצר, יהיה מי שיקום שוב ויאמר בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים: "לעולם לא עוד"?

רשימה ביבליוגרפית:

ספרים:

ביוור, אנטוני , סטלינגרד, (ירושלים: יבנה, 2000).

ברקו, ענת, בדרך לגן עדן : עולמם של מחבלות ומחבלים מתאבדים ומשלחיהם (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2004).

הררה, אפרים וקרסל, גדעון מ., ג'האד: בין הלכה למעשה (תל אביב: משרד הבטחון, דביר, תשס"ט).

לצרוס-יפה, חוה, עוד שיחות על האסלאם (תל אביב: משרד הבטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1985).

סתיו, אריה, שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006).

פדפילד, פיטר, הימלר: רייכספיהרר אס. אס., (תל אביב: מעריב, דביר, 2008).

פרינגל, התר, גזע הפורענות: המדענים של הימלר (ירושלים: עברית, כתר, תשס"ח).

קרשו, איאן, היטלר- היבריס: 1889- 1936 (תל אביב: עם עובד, תשס"ג).

רובין, אורי, הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005).

שהם, שלמה גיורא, המיתולוגיה של הרוע (תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, 1990).

שריג, יעקב, המיתולוגיה הסקנדינבית (תל אביב: מפה, תשס"ה).

Cook, David, Martyrdom in Islam (Cambridge: Cambridge University Press, 2007).

Cook, David, Studies in Muslim Apocalyptic (Princeton, New Jersey: Darwin, 2002).

Cook, David, Understanding Jihad (Berkeley: University of California Press, 2005).

Fregosi, Paul, Jihad in the West: Muslim conquests from the 7^th to the 21^st centuries (New York: Amherst, Prometheus Books, 1998).

Sklar, Dusty, The Nazis and the Occult (New York: Dorset Press, 1989).

Speer, Albert, Inside the Third Reich (New York: Avon, 1970).

Williamson, Gordon, The SS: Hitler's instrument of terror (London: Jackson & Sidgwick, 1994).

מאמרים:

דולארד, דן, "גרמניה- תקציר האתוס הטווטוני" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 110 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מאי 2006) עמ' 21- 26.

יפה, אהרן, , "ג'יהאד עד המוות – המניע הדתי" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 87- 88 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, ספט' 2002) עמ' 10- 16.

יצחק, רונן, "החשאשינים: ראשוני המתאבדים בשם האסלאם- השפעתם על ארגוני הטרור ועל המתאבדים המוסלמים בימינו" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 107 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, נוב' 2005) עמ' 8- 13.

ישראלי, רפאל, "האסלאם גואה והיהודים משתוחחים" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 116

(שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מאי 2007) עמ' 42- 45.

Pringle, Heather, World War II Magazine, "Heinrich Himmler: The Nazi Leader’s Master Plan," (April 2007) pp. 1-7 http://www.historynet.com/heinrich-himmler-the-nazi-leaders-master-plan.htm (Accessed on January 20, 2010).

מסמכים:

אמנת החמאס, (תל אביב: תרגום והוצאה- מכון ראות, 2005), עמ' 1- 16.

סרטים:

אובססיה, מלחמתו של האסלאם הרדיקאלי במערב, במאי: ויין קופינג, (ארה"ב, 2005).

"הלוחם ה-13", במאי: ג'ון מק'טירנן, (ארה"ב, 1999).

[1] סרט: "הלוחם ה-13", במאי: ג'ון מק'טירנן, ארה"ב 1999; יעקב שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית (תל אביב: מפה, תשס"ה), עמ' 16- 33.

[2] התר פרינגל, גזע הפורענות: המדענים של הימלר (ירושלים: עברית, כתר, תשס"ח) עמ' 22; איאן קרשו, היטלר- היבריס: 1889- 1936 (תל אביב: עם עובד, תשס"ג) עמ' 40.

[3] Paul Fregosi, Jihad in the West: Muslim conquests from the 7^th to the 21^st centuries (New York: Amherst, Prometheus Books, 1998), pp. 65-68;שלמה גיורא שהם, המיתולוגיה של הרוע (תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, 1990) עמ' 19- 42; שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, עמ' 16- 33.

[4] אורי רובין, הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005) עמ' 76.

[5] היינריך היינה, כנסת הרומנטיקה: דת ופילוסופיה באשכנז (תל אביב: מסדה, תש"ב) לא מצוין עמוד, מצוטט אצל

שהם, המיתולוגיה של הרוע, עמ' 38.

[6] Albert Speer, Inside the Third Reich (New York: Avon, 1970) p. 143

[7] רובין, הקוראן עמ' 62.

[8]Paul Fregosi, Jihad in the West: Muslim conquests from the 7^th to the 21^st centuries (New York:

Amherst, Prometheus Books, 1998) pp. 65-68; David Cook, Martyrdom in Islam (Cambridge: Cambridge University Press, 2007) pp. 31-44.

[9] אפרים הררה וגדעון מ. קרסל, ג'האד: בין הלכה למעשה (תל אביב: משרד הבטחון, דביר, תשס"ט) עמ' 37- 52;

רונן יצחק, "החשאשינים: ראשוני המתאבדים בשם האסלאם- השפעתם על ארגוני הטרור ועל המתאבדים המוסלמים בימינו" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 107 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, נוב' 2005) עמ' 8- 13.

[10] אריה סתיו, שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006) עמ' 17- 24.

[11] שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, עמ' 21- 24, 50- 55.

[12] Dusty Sklar, The Nazis and the Occult (New York: Dorset Press, 1989) pp. 93-103; Heather Pringle, World War II Magazine, "Heinrich Himmler: The Nazi Leader’s Master Plan," (April 2007) pp. 1-7

http://www.historynet.com/heinrich-himmler-the-nazi-leaders-master-plan.htm (Accessed on January 20, 2010) ; פרינגל, גזע הפורענות: המדענים של הימלר, עמ' 15- 16, 65

[13] מסלם, חדית', 4314 מצוטט אצל הררה, ג'האד: בין הלכה למעשה עמ' 52.

[14] Fregosi, Jihad in the West: Muslim conquests from the 7^th to the 21^st centuries pp. 65-68;

David Cook, Understanding Jihad (Berkeley: University of California Press, 2005) pp. 5-13;

אהרן יפה, "ג'יהאד עד המוות – המניע הדתי" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 87- 88 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, ספט' 2002) עמ' 12- 13.

[15] שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, עמ' 21- 24, 50- 55; דן דולארד, "גרמניה- תקציר האתוס הטווטוני" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 110 (שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מאי 2006) עמ' 21- 26.

[16] פרינגל, גזע הפורענות: המדענים של הימלר עמ' 41- 42; פיטר פדפילד, הימלר: רייכספיהרר אס. אס., (תל אביב: מעריב, דביר, 2008), עמ' 292;

Gordon Williamson, The SS: Hitler's instrument of terror (London: Jackson & Sidgwick, 1994) p. 32

[17] מתוך אמנת החמאס, סעיף 7 (תל אביב: תרגום והוצאה- מכון ראות, 2005) עמ' 2 -3.

[18] חוה לצרוס-יפה, עוד שיחות על האסלאם (תל אביב: משרד הבטחון, האוניברסיטה המשודרת, 1985) עמ' 66- 71;

ענת ברקו, בדרך לגן עדן : עולמם של מחבלות ומחבלים מתאבדים ומשלחיהם (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2004),

עמ' 203- 204;

David Cook, Studies in Muslim Apocalyptic (Princeton, New Jersey: Darwin, 2002) pp. 269-332

[19] רפאל ישראלי, "האסלאם גואה והיהודים משתוחחים" מתוך אריה סתיו (עורך) כתב העת נתיב גליון 116

(שערי תקווה: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מאי 2007) עמ' 42- 45;

Fregosi, Jihad in the West: Muslim conquests from the 7^th to the 21^st centuries pp. 116-122, 343-348.

[20] שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, עמ' 23- 24, 59, 200- 207; דולארד, "גרמניה- תקציר האתוס הטווטוני", נתיב גליון 110 עמ' 21; סתיו, שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות, עמ' 11.

[21]Quoted in: Williamson, The SS: Hitler's instrument of terror, p. 21.

[22]סתיו, שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות, עמ' 481; אנטוני ביוור, סטלינגרד, (ירושלים: יבנה, 2000), עמ' 318.

[23] שהם, המיתולוגיה של הרוע, עמ' 26; סתיו, שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות, עמ' 540- 541.

[24] רובין, הקוראן, עמ' 153.

[25] לקוח מתוך, סרט- אובססיה, מלחמתו של האסלאם הרדיקאלי במערב, במאי: ויין קופינג, (ארה"ב, 2005).

הגיון שמאלני

תמיד השאלה הנשאלת היא איפה טעינו, ובדיוק כמו המעשה הברברי של עריפת ראשו של החייל הבריטי בלונדון, הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו- זוהי תרבות האסלאם! סה טו.
הגיע הזמן להפסיק לתת להם הנחות ולעשות שמניות באוויר מבחינה סמנטית וחשיבתית כדי להמציא עוד קשקוש אורווליאני ולהתעלם מהבעיה.
http://ong.nana10.co.il/Article/?ArticleID=979195
צפיה לא מהנה

יום ראשון, 14 באפריל 2013

שקרי ה"השקאפע" החרדית וונדליזם סלקטיבי

"החורשה חשוכה, ונראה שאיבדתי קצת את הדרך. ביתן הפרטיזנים שחור כזפת מתגלה פתאום לנגדי. הבנתי שאני באזור "בקעת הקהילות". כל אותם קהילות שהיו יכולות להמשיך לחיות, אם רק לא היו מכריזים מלחמה בשמם בגרמניה הנאצית. אם רק לא היו מפיצים אנטישמיות מטורפת באירופה במשך 40 שנים, רק כדי שהם "יתעוררו" ויהפכו לציונים בטוב או ברע. הפצת האנטישמיות באירופה בה התחיל הרצל הצליחה מעל למשוער, הקהילות נמחקו, וכעת אנדרטת אבנים קטנה "זוכרת" אותם ברוב יגון. בא לי להקיא. קפיצה קטנה על חומת האבן ואני בפנים (וסליחה חוקרים שאת השחזור התחלתי ממקום קצת שונה)."

אלו דברים שכתב אותו אלחנן אסתרוביץ' לאחר שריסס את הכתובות שלו ביד-ושם.
ואני הקטון שואל, מי הדביל, אפוף השקרים האחראי על מחלקת הסילוף של "ההשקאפע" החרדיסטית שהאכיל אותו את הקשקוש הנ"ל? מי הכריז מלחמה על גרמניה הנאצית? אף אחד, הציונים דווקא היו אלו ששברו את החרם על גרמניה הנאצית בהסכם ההעברה שחתם חיים ארלוזורוב, ושבעתיה כנראה נרצח על הקומוניסטים בחוף ימה של תלאביב...
מי הפיץ אנטישמיות באירופה 40 שנה? התנועה הציונית? דניאל יונה גולדהאגן הראה שהאטישמיות הזו, החסלנית הזו, הייתה כבר קיימת בגרמניה הרבה לפני שהרצל בכלל היה בתכנון...
הגיע הזמן שאותו נרקומן של שקרים יצעד החוצה אל האור כדי שכולם יחזו בו...

אסתרוביץ' עוד ממשיך ומעז-
"שקט, חשוך, אין אבטחה, אבל צריך להיזהר. אני חולף על פני האמבולנס השבדי. זהו רכוש של מדינת שבדיה, וכמובן שלא אפגע בו. זה הרי אסור, וגם, החשבון שלי הוא עם אלה שמנעו דרך קבע את כל פעולות ההצלה של אחיהם, לא עם אלה שהצילו וניסו להציל."

ובכן, האם זהו אותה שבדיה, ממשלת שבדיה כאמור (ולא רנגדים שעשו דברים על דעת עצמם) שהצילה יהודים באופן מערכתי? ממש לא, (דנמרק עשתה זאת, לא שבדיה), דווקא אדם כמו פולקה ברנדוט שעמד בראש "הצלב האדום" מטעם שבדיה, יצג אותה הרבה יותר נאמנה מאשר ראול וולנברג שעשה דברים על דעת עצמו ואז נזרק לכלבים על ידי ממשלת שבדיה הרשמית.

ומה באשר לשת"פ השבדי עם גרמניה שהעבירה לגרמניה כמויות נכבדות של מתכות חשובות ועפרות ברזל נזקקות כל כך לתעשייה הגרמנית, אבל היי, אסתרוביץ' חס על רכושה של שבדיה, אותה שבדיה שהיום מציגה עלילות דם של דרור פיילר ואותו עיתום פיגולים שטען שחיילי צה"ל קוצרים איברים של ערבים.
אותה שבדיה שהפכה את העיר מלמו לבלתי נתנת למגורי יהודים על ידי הכנסת המוסלמים אליה.

האיש מוסיף ומהלל את "הפנתרים השחורים" וטוען כי- "שיבה אל הדו קיום הטבעי שהיה קיים בינם לבין הערבים לפני שהסכסוך הציוני-ערבי התחמם ופגע גם בהם, הוא הפיתרון הבריא והטוב ביותר, הברירה הטבעית. האם הערבים יתנו להם את זכות השיבה? חבל שמלך מרוקו לא מבקר את נתיניו היהודים באשדוד ובבית שאן."

אולי כדאי להזכיר למר אסתרוביץ', את הדו הקיום הנפלא שהוליד את פרעות תרפ"ט, במיוחד בחברון לא היה לזה קשר עם הציונות, ומה באשר למהומות הפרהוד בעראק 1941, שגם לזה לא היה קשר לציונות...אולי ושמה הוא מתגעגע לזמנים בו ילדה יהודיה בתימן הייתה צריכה להתחתן בגיל 12 שמה תחטף ותאוסלם בכוח? אולי לרבנים בתימן שאולצו לנקות בית שימוש ציבוריים ברמת סניטציה שלא הייתה קיימת? אולי ושמא הגעגוע הוא דווקא למעשי הטבח שבוצעו ביהודים בלבנון ובסוריה לאורך המאה ה-19? עלילת דמשק? הוצאות להורג על עלילות ומעשיות שווא במרוקו?

ובכלל הנה עוד תזכורת בדמות-

על פי הנרטיב ההיסטורי השקרי המקובל, יהודי ארצות

ערב חיו בשלום עם סביבתם וזכו להגנת השלטונות. על פי

אותו סיפור מסולף, אך ורק בשל פעולות התנועה הציונית

והפגיעה בערביי ארץ ישראל החלו היהודים לסבול מנחת

זרועם של המוסלמים. אך האמת ההיסטורית שונה בתכלית

השינוי. אמנם היו תקופות שבהן זכו היהודים לשקט יחסי

תחת שלטון מוסלמי ואפילו זכו לשגשוג יחסי ולהשתלבות,

אך תקופות אלו היו היוצא מן הכלל שאינן מעידות על

הכלל. לאורך ההיסטוריה היו מנת חלקם של יהודי ארצות

ערב מעשי השפלה על בסיס יומיומי, הגליה, פוגרומים,

שלילת זכויות ואפליה שיטתית.

בארצות האסלאם ניתנה ליהודים הזכות לחיות כבני חסות,

ד'ימי. תחת תקנות הח'ליף עומר חיו היהודים במעמד נחות.

אולם פעמים רבות, תחת שלטון מוסלמי, גם חיים נחותים

של בני חסות מצומצמי זכויות לא התאפשרו להם. המזרחן

הנודע ברנרד לואיס מבהיר כי להבדיל מהאנטישמיות

האירופאית "עמדתם של המוסלמים כלפי לא-מוסלמים

אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז... הכינויים

המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים".

יש לציין כי גם בעידן המודרני היו תקופות של שגשוג

יהודי במדינות ערב, כמו במצרים ובעיראק של שנות ה-20

וה-30 ובאלג'יריה במאות ה-19 וה-20. לזמנים ולמדינות

הללו מכנה משותף אחד: תקופת השלטון הקולוניאלי.

במרבית המקרים, מצבם של היהודים היה רע לפני הפלישה

האירופית והורע שוב עם תום העידן הקולוניאלי.

את ההתנכלות הגזענית ורדיפות יהודי ארצות הערב נחלק

לשני פרקי זמן: לאורך ההיסטוריה הרחוקה ובשנים אשר

סביב הקמת המדינה. מראש נבקש את סבלנותכם על

האורך ועל הפירוט, ואף נדגיש כי כמות הפוגרומים, מעשי

הרצח וההתנכלויות שהבאנו ארוכה, אך מדובר במניין

חלקי, חלקי מאוד.

בניגוד לטענה הממוחזרת שיהודי ארצות ערב היו "ערבים

יהודים", המציאות לא מכירה חיה כזו. יהודי מדינות אלה

הגדירו את עצמם כיהודי המזרח ושמו דגש על הפרדה

לאומית, דתית ותרבותית מהערבים שחיו לצדם. יהודי

המזרח מעולם לא הזדהו כערבים, למעט בשני מקרים

- קומוניסטים בעיראק שגורלם היה גרדום או גלות

מתוסכלת בישראל מתוך נוסטלגיה מדומיינת )ע"ע סמי

מיכאל(, וכמובן, השבטים היהודים הבדואים בחצי האי

ערב שמוחמד השמיד בסדרת קרבות ורדיפות. בחג'אז

למשל, מחוז המוצא של המשפחה ההאשמית המלכותית,

התגוררו שלושה שבטים יהודים: שבט בני קיינוקאע, שבט

בני נדיר ושבט בני קורייט'ה. במהלך השתלטות האסלאם

על מדינה ומכה טבח צבא מוחמד בשבטים, השמיד את

מנהיגיהם, בזז את רכושם ולקח את בנותיהם ונשיהם

שלל. אם יצא לכם לשמוע באחת מהפגנות הפלסטינים או

הערבים הישראלים )מהומות אוקטובר 2000( את הקריאה

"ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס-יעוד" )זכרו את

ח'ייבר ח'ייבר, יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור( - הרי שזו

קריאה לאומנית בוטה

המאזכרת את קרב

ח'ייבר, הקרב שבו הכחיד

מוחמד במעשה רמייה

וכזב את השבט היהודי

הגאה שישב בח'ייבר.

גם בספרד, מקום

ותקופה שזכו לתואר

"תור הזהב", שיא מפואר

של השתלבות יהודית

בתרבות ובמרקם החיים

במדינה תחת שלטון

אסלאמי, גם שם ליהודים

לא הייתה רק אורה ושמחה. תור הזהב כלל גם סדרה של

התנכלויות ליהודים. ב-1011 נערך בקורדובה המוסלמית

טבח שבו נרצחו לפי הערכות שונות בין מאות לאלפים.

ב-1066 בגרנדה הוצא להורג יוסף הנגיד, ויחד איתו בין

4,000 ל-6,000 יהודים. אחת התקופות הקשות ביותר

החלה בשנת 1148, עם עלייתה של שושלת אלמוהאד

יהודי תימן חיו בסימן

רדיפות, עינויים ודלות

מכוונת. בשנת 1676

החליט האימאם אל-מהדי

על גלות מוזע וגירש את

היהודים לאחד המחוזות

הצחיחים של תימן. לפי

הערכות שונות, בין 60

ל-75 אחוזים מהיהודים

מתו בעקבות ההגליה- 54 -

)אל-מוואחידון(, ששלטה בספרד ובצפון אפריקה במאות

ה-12 וה-13.

מרוקו נתפסת היום כמקום שהיה בטוח ליהודי

ויש מי שמתרפק על עברם של היהודים במדינה. ואולם, בחינה

קרה של העובדות מלמדת כי זו המדינה המוסלמית

שיהודיה סבלו את הסדרה הקשה ביותר של מעשי טבח.

במאה השמינית נמחקו קהילות שלמות על ידי המלך

אידריס הראשון. ב-1033 נרצחו בעיר פס 6,000 יהודים על

ידי המון מוסלמי. עליית שושלת אלמוהאד גרמה לגלים

של מעשי טבח המוניים. על פי עדות מאותם ימים בוצעו

מעשי טבח בהיקפים עצומים ביהודי פס ומרקש. ב-1465

שוב בוצע טבח המוני בעיר פס, והוא התפשט גם לערים

אחרות במרוקו. בטטואן נערכו פוגרומים ב-1790 וב-1792,

שכללו רצח ילדים, ביזה ואונס נשים. בין 1864 ל-1880

בוצעה סדרה של מעשי פוגרום ביהודי מרקש ומאות מהם

נטבחו. ב-1903 נערך פוגרום בשתי ערים, טזה וסטט, בו

נרצחו למעלה מ-40 יהודים. ב-1907 נרצחו בקזבלנקה

כ-30 יהודים ונשים רבות נאנסו. ב-1912 שוב נערך טבח

בפס, 60 יהודים נרצחו וכ-10,000 נותרו חסרי בית.

באלג'יריה נרשמו סדרת מעשי טבח בראשית המאה הי"ט,

בשנים 1815 ,1805 ו-1830. מצבם של היהודים השתפר

עם תחילת הכיבוש הצרפתי ב-1830, אך הדבר לא מנע

התפרצויות אנטי-יהודיות בסוף המאה ה-19. המצב הורע

שוב תחת שלטון וישי, שלטון הבובות הצרפתי בהשראה

נאצית. יש לציין שעוד בטרם נפלה צרפת לקלגסים

הגרמנים, ב-1934, חדרו לאלג'יריה השפעות נאציות שבין

היתר היו ההשראה לפוגרום בעיר קונסטנטין, שגבה את

חייהם של 25 יהודים.

יהודי לוב חוו פרעות רבות. ב-1785, למשל, נטבחו מאות

יהודים על ידי עלי בורזי פשה. מאתיים שנה מאוחר יותר, גרמה

השראה נאצית להחמרת

ההתנכלויות ליהודים.

השלטון האיטלקי, שהיה

שותף לגרמנים, התיר את

דמם של היהודים, רכושם

נבזז ואלפים נשלחו

למחנות ריכוז. 500 מיהודי

לוב נרצחו בשואה.

2,500 שנה של יישוב

יהודי בעיראק לא עמדו לו

בשעה שההמון יצא צמא

דם לרחובות. טבח בוסרה

ב-1776 נותר זיכרון

מהדהד ומדמם בקהילה

העתיקה. ב-1917, עם

תחילת הכיבוש הבריטי חל שיפור במעמד יהודי עיראק,

אולם הוא הידרדר במהירות בשעה שהעם העיראקי זכה

לעצמאות ב-1932.

סוריה הייתה למדינה הערבית הראשונה שייבאה אנטישמיות

נוצרית, וב-1840 התחוללה בסוריה עלילת הדם הראשונה

בארץ ערבית. עלילה נוראה שגרמה לחטיפת עשרות ילדים

יהודים, לעינויים, לעיתים עד מוות, ולפוגרום נגד היהודים.

פוגרומים נוספים היו בחאלב בשנים 1850 ו-1875, בדמשק

ב-1848 וב-1890 ובביירות ב-1862 וב-1874. בדיר אל-

קמאר הופצה עלילת דם נוספת שגרמה לפוגרום ב-1847.

באותה שנה היה פוגרום גם ביהודי ירושלים, שהיה פועל

יוצא של עלילות הדם בסוריה.

יהודי תימן חיו בסימן רדיפות, עינויים ודלות מכוונת. בשנת

1676 החליט האימאם אל-מהדי על גלות מוזע וגירש את

היהודים לאחד המחוזות הצחיחים של תימן. לפי הערכות

שונות, בין 60 ל-75 אחוזים מהיהודים מתו בעקבות

ההגליה. גזירות שונות הוטלו על היהודים, אחת החמורות

שבהן הייתה "גזירת היתומים", שכפתה המרת דת של ילדים

יתומים.

באיראן השיעית נערך בשנת 1839 בעיר משהאד פוגרום נגד

היהודים. המון מוסת הסתער על היהודים ורצח 40 נפש.

שאר יהודי משהאד אולצו להמיר את דתם, מכאן המושג

"אנוסי משהאד". ב-1910 התפתחה עלילת דם בעיר שיראז,

ובעקבותיה נטבחו 30 יהודים.

גם במצרים חיו היהודים במעמד נחות במשך מאות שנים,

למרות שהיו אחת האוכלוסיות העתיקות בארץ הנילוס.

יהודים ישבו במצרים עוד מימי בית ראשון. באי ייב הקימו

שכירי חרב יהודים העתק של בית המקדש ,ויש סברה כי

בעיר אלכסנדריה נולדה עלילת הדם הראשונה בעולם העתיק

)ע"ע "נגד אפיון" ליוסף בן מתתיהו(. בעקבות עלילת הדם

בדמשק התפרסמו עלילות דומות במצרים וגרמו לסדרת

התקפות של המון מוסת. בקהיר 1902-1901 ,1890 ,1844,

ובאלכסנדריה 1907-1901 ,1882 ,1870. פוגרומים דומים

התרחשו בעיר הנמל פורט-סעיד ובדמנהור.

שימו לב שכל אותם פרעות, התנכלויות אסלאמיות, מעשי

ביזה, אונס ורצח התחוללו עוד בטרם נולד סבו של הרצל,

קל וחומר לפני הקמת

מדינת ישראל. צר המקום

מלהכיל עוד שורה ארוכה

של התעללויות ומעשי

אפליה כנגד יהודי ארצות

ערב. מאיסור לגור בבתים

גבוהים מבתי מוסלמים או

לבנות בתי תפילה גבוהים

ממסגדים, דרך איסורי

קבורה, חובת תליית

פעמון על הצוואר, חליצת

נעלים מחוץ לרובע

היהודי, איסור חבישת מצנפת, איסור רכיבה על סוס ועוד.
(ותודה ל"נכבה חרטא" של "אם תרצו" על התקציר)

ממשיך הקשקשן ומקשקש לו על הרבנים שלא תמכו במרד גטו ורשה, משל הרב זמבה ו-2 מחבריו נשכחו מלב שעה שתמכו בכל פה במרד...

"גאולה בידי שמים"- פה טמון הקאץ', הליצן מתעלם מכל המקורות המדברים על גאולה ארצית ביותר, ועל ההבדל שבין הגלות לימות משיח ב"שעבוד מלכויות בלבד"...

הפצצות בשכונות יהודיות ב"ארצות ערב" התרחשו רק בעיראק, וגם זה בגלל שהם חששו שיהיה פרהוד 2, אבל נו שוין, את זה אפשר לשכוח...

"התורה הקדושה, היא קובעת שאנחנו בגלות, ונאסר עלינו למרוד בעמים, בגלות אין מלחמות"-

שקר, תוקפן שך השבועות פג 500 שנה לפני הרמב"ם, והן מעולם לא יצרו כל איסור, וגם על פי עניין זה גם מתוכנן עולה כי לא עברו עליהן באמת ודווקא הגויים עברו על השבועה שלהם וכו' וכו' וכו', מיטב הקשקשת החדריסטית מתומצתת בתוך שורה אחת...

"נחזור אל הרב וייסמאנדל זצ"ל. הרב וייסמנדל כתב שאם כל הרבנים היו באים להיטלר ומודיעים לפניו שהיהודים הם ניטראלים ולא קומוניסטים ולא מעוניינים לשלוט בעולם וכו" (להיטלר היו פוביות רציניות מפני מה שהוא כינה "היהדות העולמית") אז השואה הייתה נמנעת. בסך הכל היטלר, כמו הנאציזם כולו, התבסס על השמצות שכתבו כבר ראשי הציונות נגד היהודים עוד הרבה לפניהם. אחד מראשי התעמולה הנאצית, טען במשפטי נירנברג שהם לא עשו יותר מאשר לחזור על דברים שהשמיעו וכתבו ראשי הציונות נגד היהודים. מיותר לציין שב"מורשת השואה" הציונית אותה מייצג "יד ושם", לא תמצאו עובדות "מיותרות" מעין אלו. זה הרי יהרוס להם את כל הביזנס."

ראשית, בעל השו"ת "שרידי אש" הרב יחיאל יעקב ויינברג כתב מכתב בדיוק בלשון זו להיטלר ב-1933 וזכה להתעלמות, שום דבר ושום רב לא היה מתקבל אצל היטלר לשיחה, וחרדיסט שחושב שזה היה קורה מבלבל במוח ולא מכיר ולא יודע דבר על היטלר ולא על הרייך השלישי.
והאמירה של אותו תועמלן נאצי שטוען כי אמר זאת במהלך משפטי נירברג, ובכן חיפשתי בכל תיעוד לא יהודי של משפטי נירנברג, ולא מצאתי שום ציטוט שכזה, מעבר לכך גם אם כן, מאימתי דבריו של הנאצי מקבלים דווקא שם תוקף של אמת, שעה שדווקא הנאצים היו אמני השקר וההסתרה?

"כמו שמרן האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל כתב בהקדמתו לספרו "ויואל משה" שאם רק אחד יבין – הכל היה כדאי."
הנה כי כן סוגד השטן יוצא לו ממקום שבתו, מי שמאמין שמדינת ישראל היא מעשה שטן, זאת אומרת שאלוהים לכאורה אין שליטה בעניין זה והדבר בניגוד לדעתו, הוא עובד עבודה זרה בשיתוף! וסוגד שטן! הנה כי כן נחשפת שוב הכת הכי קרובה ליהדות, שכמו אחותה החב"דניקית, צמחה לה מתוך התנועה החסידית...ולא בכדי.

ועוד מוסיף גבלס היהודי ומוסיף-
"הרב ווייסמנדאל זצ"ל מעיד שצעד זה גרם לאיבוד עשתונות מבהיל של היטלר. ברגע שהגיעה אליו הידיעה על ההפגנה מתוך גזיר עיתון באידיש שתורגם לגרמנית, הוא התמוטט על הרצפה, השתולל וצרח שעכשיו הוא ישמיד את כל היהודים."
מהיכן הרב וייסמנדל השיג את פיסת המידע הזו שלא מצויה בשום ביוגרפיה על היטלר ועל הרייך ושום מחקר רציני לא מציין את זה? בין אם זה מחקר שנעשה על ידי יהודי ובין אם על ידי גוי?
אם אכן אמר זאת הרב, האם אותו רב היה ברייכסקאנצלריה כדי לחזות זאת במו עיניו? ואיזה נאצי מאידך הדליף לו את סיפור המעשיה הלזה? ואם לאו, מה שיותר הגיוני, כי היטלר דיבר על השמדה ואנטישמיות חסלנית הייתה קיימת הגרמניה עוד הרבה לפני 1933, שפשוט יפתח את "מיין קאמפף".
עלוב, עצוב ושקרי....

יום שבת, 6 באפריל 2013

סקופים של פסח

1. פרופ' משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בין השנים 1982-1986, הוא חבר בסניף ירושלים של "בני ברית".
ראוי לציין שאת המידע קיבלתי הישר מהמקור, זאת אומרת שהוא עצמו הודה בכך בשיחה פרטית עם אבא שלי בשבת חול המועד פסח האחרון, שיחה שהייתי עד ישיר לקיומה.

2. ראשית הקדמה, בפורום קונספיל הסתובבה משתמשת בשם "דורין אלן בל דותן", ואחת מהדברים שהיא טענה זה שהאליטה בישראל (זאת שאני מכנה מזה זמן- "כת גזע האדונים הישראלי") היא בעצם בנויה מנאצים בפועל! שהגיעו לארץ יחד עם ניצולי שואה במסווה של יהודים ומצאו כאן מקלט מפני מרדף ועוד הגיעו גבוה לאליטה השלטת והם אלו הקובעים את המציאות בארץ.
ובכן, אני, סקפטי שכמותי, שעושה הבדלה בין המוץ לתבן כשזה מגיע לקשרים סמויים (וכבר דברתי על כך כאן בעבר), אמרתי שעד כאן, מדובר בשטות ללא שום גיבוי ממשי, עד ש...
הגיע אלי סיפור קטן ממקור מאוד מאוד מאוד מהימן-
אדם בשם משה קניג (יהודי דתי ניצול שואה תושב ניו יורק בארה"ב), הוא תלמיד לשעבר של סבא שלי מארה"ב (אבא של אמא שלי), שהיה רב חב"דניק (מהלא משיחיסטים, אם מישהו מתעניין...) אותו משה קניג הגיע לבקר את ילדיו ונכדיו בארץ (כפי שהוא עושה עד היום) לפני 3 שנים.
בבקורת הגבולות בנתב"ג הוא נעצר, על בסיס המידע שבדרכונו.
התברר לו שישנו "משה קניג" נוסף, תושב בית שמש שבישראל, עם אותם נתונים בדיוק.
אותו "משה קניג" לאחר בירור וחקירה עמוקים שנעשו, התברר כלא פחות מאשר נאצי בתחפושת, איש SS לשעבר, שחי כיהודי בישראל מאז שנת 1949.
הוא חי עם אישה יהודיה ונולדו ילדים ונכדים מבלי שאף אחד מסביבתו ידע על האמת.
במהלך הבדיקה עלה שהוא כבר נפטר ונקבר תחת שם זה בבית הקברות של בית שמש, במהלך החקירה גם מצאו את מדי ה-SS שלו אותם שמר במקום מסתור לאורך השנים.
מתברר שאותו מתחזה שחי לו בטוב ובנעימים עם בית פרטי בבית שמש, עמד בקשר עם חבריו ברשת של נאצים מוסווים, שחלקם גר בהרצליה פיתוח (אחד ממרכזי האליטה הישראלית עד היום)....
תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים, חלק מכת גזע האדונים הישראלי הוא נאצי בפועל!
אני מקווה שזה מרעיד לכולכם את אמות הסיפים...