האזנה ברוב קשב ואוזניים כרויות, הן הדרושות להבנת קווי המחלוקת ב-"הסכת"- שומר סף מספר 45.
לאחר ההאזנה ואף חוזרת, לחידוד, מתגלה החלוקה המסתעפת המיוצגת בידיי שניים- דן שיפטן ומייק דוראן. על רגל אחת ניתן לומר כי השיפוטיות של שיפטן מגיעה מתוך ניתוח של התפיסות ונקודות המבט האזוריות כבסיס לניתוח העכשווי וההסטורי כמושתת על ידי מקס וובר. בעוד זו של רעהו, מייק דוראן, מתיימרת להתייחס לאזור דרך עיני קרל מרכס המבקש לקרוא את האזור על סמך העניין או הרצון הישיר (אינטרס) הניכר לעין במישור הגאופוליטי של השחקנים השונים בזירה. נקודות משען נוספת לחלוקה ביניהם - שניהם היטיבו לקרוא נכון את האינטרסים של ארצם במרחב, שיפטן כלפי ישראל ודוראן כלפי ארה"ב. ברי כי במשחק השחמט הסיני התלת מימדי ומרובה הכלים והשחקנים, סביר כי תתגלנה עמדות מנוגדות אף בין בעלי ברית.
הנושא לשמו התכנסנו, עומד ותלוי הינו- תורכיה ותפיסתה במרחב מלגו ומלבר בדגש על עידן רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן. ראש וראשית בהסכמה בין הדוברים, עלתה הבנת היסוד אודות היותה של תורכיה מדינה "אמיתית" ולכידה, זאת בהנגדה מוחלטת למרחב הערבי. הבנת יסוד חשובה של תורכיה בעידן ארדואן היא שהולך ונבנה בה תמהיל חזק ומעניין של לאומניות תורכית שורשית בשילוב זהות דתית אסלאמית מן הזרם הסוני באסכולה החאנאפית (עוד נחזור לנושא זה בקווי השבר בין תורכיה ומצרים שאוזכרו ביניהם). עניין זה מגיע בשילוב היומרה להנהגה פאן-אסלאמית בשם בניה של תנועת "האחים המסלמים". מקבילה לתפיסה זו באופן מעניין עומדת מקבילתה הלאומנית-דתית מהצד האריאנו-שיעי היא איראן ועוד ידובר בה.
לדידי אבקש בשוך ההקדמה להציע עמדה מאחדת או משלבת בין תפיסתו של שיפטן ודוראן אגב הצגת תיקונים ודיוקים. להבנת הטיעונים אבחר את המדינות השונות ביחס לתורכיה על פי סדר נפרד להטמעת הפסיפס כפי שהובע בדיון נשוא תגובה זו. ראשית נתחיל בתורכיה עצמה כלפי פנים (אולי מעין הדהוד פראפראזי על דברי קיסינג'ר ביחס להבנת יחסי החוץ של ישראל)- ארדואן עם כל מגמת ביצור מעמדו כשליט יחיד ומדכא אופוזיציה, עדיין נשען על קואליציה כפולת ראש. הוא עדיין רחוק מעמדה של אוטוקרטיות מוחלטת. הקואליציה במישור הפרלמנטרי והאיזורי-מוניציפלי מחברת בין ה-AKP (מפלגת הצדק והפיתוח הלאומית-דתית של ארדואן) ל-MHP (המפלגה התורכית חילונית-פאשיסטית וגזענית, כימני בעצמי הגדרות אלו אינן מושחתות לשווא). הקואליציה במישור הדמוגרפי מחברת בין אזרחי תורכיה הלאומיים בפריפריה של הערים הגדולות (בדגש על אנקרה ואיסטנבול) ובמרחב הכפרי בשילוב מיעוט כורדי גדול ההולך וגדל ושזור בחייה של תורכיה ללא יכולת הפרד. הדבר מתייחס בעיקר לניגוד, שהוא האופוזיציה בדמות האליטה התורכית העירונית והחילונית המתרכזת ברובה סביב מפלגת השלטון ההסטורית- CHP- מפלגת הרפובליקה של אתא-תורכ מייסד תורכיה המודרנית.
על אופוזיציות לארדואן ניתן לדבר על ה-CHP, כורדים חתרניים (אוזכר ה-PKK על ידי דוראן ועוד נשוב לעניין הכורדי) בייחוד כשחלקם באוכלוסיה התורכית עבר את ה-30% ועוד היד הדמוגרפית שלהם נטויה. עניין זה קריטי לנוכח הזכרון הצרוב והמסוכן על אודות אירידנטה בתורכיה (עם ניחוח ארמני) וה-"טיפול" בה ואף במיוחד החלק הכורדי במעשה. מבלוט ד'אבוטאולו שהיה שר החוץ המפורסם שאוזכר מימי "אפס סכסוכים" הפך במחי "האביב הערבי" לאופוזיציה לארדואן ואף הקים מפלגה עצמאית. אחרון, כחיכוך עם ארה"ב נמצא פתחוללה גולן (הנמצא פיזית בארה"ב) ותנועתו שדווקא על רקע דיקדוקי עניות מול ארדואן נמצאים הם משני צידי המתרס.
מתוך זאת ממילא גם מובן חלק מהיחס ליהודים, יהדות וישראל. ראשית יש להזכיר שתחת ארדואן מצב הקהילה היהודית בתורכיה גופא, הלך והדרדר, זאת גם ללא רדיפה ממוסדת רשמית ושאינה כזו. רבים מבניה מ-2003 ועד היום עשו כבר מאמצים כבירים לעזוב את מכורתם. אמנם הם אינם סובלים כבימי הנייטרליות התורכית במלחמת העולם ה-2, תחת שלטון אינונו החד מפלגתי (ממשיכו של אתא תורכ) אך זו בגדר נחמה פורתא. ב-2013 פרצו מהומות באיסטנבול על רקע רצון הממשל המקומי להרוס חלק מפארק עירוני- טקסים גאזי למען בניין מרכז מסחרי. האופוזיציה לארדואן מחתה בשל סמליותו ההסטורית לתורכיה המודרנית והרצון למחותה לכאורה, ובמקרה אחד בו ירד לעם, ארדואן בעצמו נתפס בעין המצלמה משתמש במונח שפת ביבים תורכי שורשי ביחס למפגין שהגיע קרוב אליו- "בן ישראל".
ביחס לישראל עצמה יש השקפה מעניינת, מחד גיסא היחסים הכלכליים לא נותקו, נפט מאזרביג'אן (שדות באקו ליד ובתוך הים הכספי) עוברים דרך צינור החוצה את תורכיה ומשם לנמל וליעד. מוצרים תורכיים לגמרי או למחצה ממשיכים להגיע משם וייצוא ישראלי ממשיך להגיע לשם. דרג היחסים הדיפלומטיים אמנם הורד לרמה קונסולרית בלבד אך ממשיך להתקיים. תיירות מסויימת ממשיכה להתקיים לכיוון התורכי בדגש על האוכלוסיה הערבית בישראל ומאותגרי שיער ראש שהפרוטה לא מצויה בכיסם בקרב גברים בישראל בכלל. מאידך גיסא נמצאות הבעיות- נציגות חמא"ס במדינה קיבלה מקום לתיאום וביצוע פיגועים וחתרנות נגד ישראל, די להזכיר בתור דוגמא את חלקו של חמא"ס בתורכיה בראשות צלאח אלערורי בתיאום חטיפת שלושת הנערים בצומת גוש עציון ב-2014. אין זה כדי לומר כאילו יש הפרדה בין זרוע "מדינית" ל-"צבאית" כהגדרת דוראן בשעשוע, אך זוהי נקודת לוויין לפעילות צבאית בת חורין של רצועת עזה כיישות מדינית נפרדת ולכך גם ישראל מתייחסת כדברי שיפטן. נוסף על כך העובדה שתורכיה הפכה למקום אירוח עבור מחבלים שישראל גירשה משטחה או מכלאה, די להזכיר את אמנה מונה, רוצחת של הנער אופיר רחום ודמות שהפכה למנהיגת נשים במתקני כליאה ישראליים עבור מרצחות על רקע לאומני. נקודות נוספות הן- א. סיפור המווי מרמרה וקידום מעמד תורכיה ביחס לרצועת עזה שאוזכרה בשיחה, ב. מעורבות תורכיה בשילוב התנועה האסלאמית בישראל, דרך עמותת TIKA -"מורשתינו" בחתרנות, ופעילות הומינטרית ופיננסית במרחבי ירושלים המסלמית בדגש על הרובע המסלמי בעיר העתיקה ושכונות הגובלות בה, ג. ניסיון השגת השפעה וחתירה בהר הבית ודחיקת המעמד הירדני המיוחד בו אגב, קידום פעילות אנטישמית ואנטי ישראלית בשמה בתוכו. ד. מאבק מאקרו-כלכלי וימי-מרחבי מול ישראל על רקע שליטה במים הכלכליים ובמרחב הימי-לוגיסטי במזרח הים התיכון, נושא קשר הגז הטבעי והחשמל ושינועם הם חלק מהעניין, תורכיה מנהלת משחק עצמאי אימפריאלי שמתיימר להכריז על אגן הים התיכון כ-"מארה נוסטרום" (הים שלנו הרומי קלאסי) ועוין את הקשר היווני-קפריסאי-ישראלי-מצרי. כל המהלך בשילוב ההתגרות הימית מול יוון, משלב את ראש הגשר התורכי מול לוב המערבית מתוך רצון לתחום את עוצמתה במרחב הימי בואכה איטליה.
הלאה צומח העניין מול מצרים מצד תורכיה, מעבר לויכוח על עתיד לוב והמאבק על ההגמוניה הימית (פלא שמצרים מחפשת צוללות- תיק 3000 מישהו?, נושאות מסוקים ונחתות), נכנס גם הנושא שאוזכר בדמות האחים המסלמים ובכלל העניין ההסטורי ביניהן. ראשית יש לזכור שראש וראשון המורדים (מחוץ לאירופה) באמפריה העת'מאנית באופן עצמאי הייתה מצרים בתחילת המאה ה-19, הלאומיות המצרית צמחה לה (אולי היחידה האותנטית במרחב הערבי כולו) מתוך האיון התורכי-עות'מאני. לאחר מכן הייתה זו תנועת האחים המסלמים שצמחה במצרים 4 שנים לאחר הכרזת ביטול הח'ליפות באופן רשמי על ידי תורכיה של אתא תורכ וכתגובה רשמית-רעיונית לה. ממילא על רקע המאבק להגמוניה בתנועה מובן למה מורסי (כפי שאוזכר על ידי דוראן) התנגד להגעת ארדואן לעזה והמשיך את הקו המצרי כמתווך מול ישראל וחמא"ס. הבדל נוסף שאוזכר לעיל, הוא האסכולה הדתית, זו התורכית היא חנאפית- הנותנת מקום מהותי למנהג המקומי, הכלת תנועות סופיות על מנהגיהן הרווחות דווקא בתורכיה ולא במצרים. קבלת מערכת חוקים חילונית מקבילה לזו הדתית-שריעה בדמות הקאנון מייסודו של הסולטן סולימאן המפואר, יסוד השיטה העדתית-דתית ומקום חשוב לעדות דתיות לא אסלאמיות תחת עול המדינה (דבר הבא לידי ביטוי למשל בזו היהודית, בו לחכם באשי מעמד ראש עדה על מוסדותיה והקדשיה כווקף והוא כפקיד מדינה הנהנה ממעמד שאף מתבטא בבגדיו המיוצרים והמוזמנים עד היום באופן ייחודי באותו מפעל בתורכיה עבור הרב הראשי הספרדי בישראל). מאידך האסכולה החנבלית במצרים הקיצונית ביותר שהיוותה הבסיס לתנועת האחים המסלמים, הג'האד האסלאמי המצרי (איימן אלזוואהירי שהפך סגנו של בן לאדן) והתנועה הסלפית המיוצגת במצרים על ידי מפלגת "נור".
היחס לאחים המסלמים מצריך מעבר חד לקטאר בכל הסיפור, יש לזכור שלצד הבסיס האמריקני הגדול בה, ישנו גם בסיס תורכי ונקודת הארכימדס התורכית במפרץ הפרסי. קטאר היא הבית לאלג'זירה (לה גם משרדים בירושלים, האינטרס הישראלי בכך מוטעה אם נמשיך את היחס ששיפטן העלה ביחס לעזה) שהייתה הזרז והגורם הראשי מאחורי התנעת "האביב הערבי" והחתרנות תחת כלל המשטרים הערביים במרחב ובכלל אצבע בעינה של ערב הסעודית. גם מול מצרים זה היה בעיה במיוחד לנוכח אירוח שייח' יוסוף אלקארדווי המצרי ושימוש בו לשידור וחתרנות אסלאמית של אחים לכלל העולם הערבי. קטאר מנהלת משחק מסוכן ואיראן רואה בה נקודת משען לחתרנות ומהפכנות בעולם הערבי והאסלאמי בכלל ובפרט במרחב המפרץ הפרסי. הצד השני הוא תורכיה שהולכת ונחזית כזרוע הצבאית והדיפלומטית של המאבק הזה בעוד קטאר משמשת כזרוע הפיננסית והתעמולתית שלו.
נקודה זו דורשת חציית גוף מים במפרץ ומשם לאיראן, איראן ותורכיה הן יריבות, על אף הנסיון להפגש אהדדי רוחאני וארדואן ובסוצ'י בשילוב עם פוטין, היריבות במקומה עומדת. בראשית מגיע הפער הדתי והלאומני-אמפריאלי. ב-1501 קמה השושלת הצפווית באיראן וכוננה אותה כממלכה שיעית, הפרץ האימפריאלי איראני נבלם בקרב צ'ילדיראן מול העת'מאנים בשנת 1514 בו הוכו שוק על ירך וחזרה להתכנסות בתוך מרחבי איראן "הקטנה". הזכרון ההסטורי במזרח התיכון הוא ארוך, איראן כמגנת השיעה והעות'מאנים כנציגת הסונה הראשית וכמעין המשך הח'ליפות זה המתכון המוחלט להתנגשות רבתי. איראן בזכרון הלאומי שלה (כפי שמובע בספר המלכים הפרסי- שאח'נמה של עבדול קאסם פיירדוסי) רואה בתורכיה את הארכי אויב המוחלט. האזרים/אזרבייג'אנים כפי שאוזכרו בשיחה הם נושא נפיץ נוסף בסיפור, זאת מבלי לזנוח את המאבק בסוריה. ראשית צפון עיראק והנפט (ממילא מובן למה הם לא בדיוק ששו לתת לאמריקאים לתקוף מצפון מבסיס אינצ'רליק ב-2003 כשהם לא זוכים בשלל) נחזה מאז תום מלחמת העולם ה-1 כשטח תורכי גזול, הבריטים לקחו את שטח 3 המחוזות הצפוניים שם שלא כדין לדידם, וכמובן גם הנושא הכורדי הרגיש במקום, זה נוסף שמעולם לא בא על תיקונו. סוריה במאבק גלוי לצד הבעיה הכורדית, ישנם תורכמנים רבים בייחוד בצפון סוריה שחלקם הפכו פליטים שתורכיה פרסה עליהם חסות ולצד הצורך בנקם באסד על ה-PKK ובלימת הכורדים, נכנס הצורך לקדם השתלטות על אזורים תורכמניים מעבר לגבול התורכי המקורי (הדוגמא המקורית של פולקס-דויטשה וגרמניה כמו גם הדאגה לפליטים היא חלק מזה). איראן בצד השיעי וקידום הפיכת סוריה לחלק מהאמפריה הפרסית, גררה את המאבק לפינה הזו. מאידך גיסא אסור לשכוח שהיו אלו הסכרים התורכיים (על שם אתא תורכ) על מקורות נהר הפרת שייבשו את המרחב החקלאי הסורי והכלכלה הסורית ומשם הדרך קצרה למלחמה ומאבק שעוד ארוכה הדרך הנצפית לסיומה. במאמר מוסגר אסור לשכוח את הקשר והחסות התורכית לדאע"ש על שינוע הנפט שלהם החוצה דרך תורכיה (ייתכן שאף בנו של ארדואן בעצמו היה מעורב בנושא) וכן כנראה גם ג'בהת אלנוסרה והמודיעין התורכי. המאבק של הקואליציה המערבית ברשות ארה"ב בדאע"ש לא בדיוק צבר נקודות אהדה בתורכיה. איראן מצידה אמרה תודה ומכאן הקפיצה לנושא האזרי.
המאבק ששוב ניצת בימים האחרונים בנגורנו-קאראבך בין ארמניה והאזרים, הזכיר לכולנו שוב את הקשר הישראלי לנושא, כמו גם את האיראנים. זה נושא רגיש ולו בשל הפזורה האזרית באיראן ובשילוב אזריותם (האמיתית או המומצאת) של ראשי המשטר האיראני (חמנאי עצמו ואולי אף אחד מראשי משמרות המהפכה). תורכיה רואה באזרים חלק מהמרחב ומהתפיסה הפאן-תוראנית ומהעממים התורכמניים המאכלסים את מרחבי ערבות אסיה מהבוספורוס ועד האויגרים בסין במחוז שינג'יאנג (ומכאן גם הדאגה להם מול סין). המאבק כאן חריף עוד יותר זאת במיוחד לאחר הנסיגה הסובייטית מצפון איראן זמן מה לאחר תום מלחמת העולם ה-2 והותרה מאחור של רפובליקת בובות סובייטית/קומוניסטית אזרית בצפון איראן. פעולות הנקם האיראניות במרחב האזרי לאחר הנסיגה הסובייטית היו חריפים לעילא וכמובן חלק מהזכרון ההסטורי הארוך במרחב. אזרבייג'אן עצמה נותרה תחת שליטה סובייטית עד תום המלחמה הקרה. איראן כחלק מה-"נדבך הצפוני" (כמוה גם תורכיה) מול ברית המועצות ועל גבולה ראתה בקווקז נושא כאוב ובלתי פתור (כמו גם חלק מהחלום על האמפריה האיראנית) בדיוק כמו תורכיה וחלומותיה שם משכבר הימים והמאבקים מול רוסיה הצארית (עוד סיבה למה אין בדיוק "ברית משולשת" לא שם ולא אף פעם על אף הפוטו-אופ בסוצ'י במפגש התלת-צדדי).
לאחר הנושא האזרי צריך גם להתייחס לזה הכורדי, הסיבה המרכזית לחוסר במדינה משלהם במרחב הוא פיצולם בין מדינות חזקות שלא רוצות בעצמאותם. כן גם פיצולם הרעיוני הפנימי, אין ליכוד פנימי כורדי ולכן אין על מה לדבר על תמיכה מאוחדת בהם. הכורדים מפוצלים בין סוריה, תורכיה, איראן ועיראק כמו גם ביניהם שמאל (PKK ותורכיה גופא), ימין (YPG סוריה) ומרכז קרוע (עיראקי בין טלאבאני ובאראזני) והפזורה באיראן שמורידה ראש ואחרים שבכלל הצטרפו לדאע"ש בשעתו, בוקה ומבולקה. הנסיון של מייק דוראן לצבוע את כלל הכורדים בצבע אחיד PKK גנרי הוא לא רציני בעליל. אותם אמריקאים שתמכו ב-YPG בסוריה (אמיתי או מדומה) לא בדיוק רצו לראות בפיצול עיראק ומרחב עצמאי לכורדים שם בצפון, שלא לדבר על הכנסת התורכים לשם כזכור לעיל (ועל אף ההסטוריה הרומנטית הישראלית שם בהררי כורדיסטאן העיראקית).
מילה בהתייחסות לנושא אירופה בכלל וגרמניה בפרט, הגם שתורכיה עושה מאמצים כבירים לתת בית לפליטי סוריה, אי אפשר שלא לשכוח שחלק מהותי מהם תורכמנים בעצמם עם אינטרס תורכי בהם ובמצבם. תורכיה עדיין מחזיקה בפליטים כחרב מעל אירופה וככזו סוחטת ויתורים וכספים מהם, לא ניתן להתעלם ולומר שתורכיה מגיעה נקיית ידיים לנושא הזה. המעורבות התורכית האגרסיבית בקהילה התורכית בגרמניה גם היא אומרת דרשני ואולי אף ארדואן עצמו מקווה לשיתוף פעולה גרמנו-תורכי אחר שישיב את ימי הזוהר שלהם מלפני מאה שנה. המעורבות מול רוסיה היא ריקוד טנגו לא ברור, מחד ניגוד סוריה, מאידך קניית מערכות נשק אנטי-נאט"ו. מחד מאבק על לוב מול רוסיה ומאידך הליכה לקנוסה על הפלת המטוס הרוסי. אפשר גם להוסיף את הנושא האוקראיני והמרחב בים השחור ומאידך מתן מעבר חופשי לרוסים לים התיכון והעמקת ההאחזות בה. ישנו גם נושא הנפט והגז בצינורות מול רוסיה ובתוך תורכיה ומאידך מה שמתחולל בים התיכון בתחום הגז.
לסיום, על אידאולוגיה מול ריאליזם, שאלת השאלות היא האם נסיגה אמריקנית מהמזרח התיכון ובדלנות בכלל היא נתון קיים חסר טעם וריח או שלו כשלעצמו יש "סירחון" אידאי שהכרחו לא בצידו? בימי "פוסט אמפריום"/סוף פאקס אמריקנה/קריסת הסדר העולמי החדש שטבע ג'ורג' בוש האב- האם דוראן עצמו מגיע נקי מאידאה ביחס למרחב ולמוטיבציות המניעות את קריאתו? והאם לחשש של שיפטן מהמצב החדש יש מקום? (ואולי במאמר מוסגר, הגיע הזמן שהאפרוח הישראלי יפרוס כנפיים?)
