כת גזע האדונים הישראלי, "השמאל החום" וטורו של ישי פרידמן

בהמשך לטורו החשוב של ישי פרידמן בעקבות נוכחתו בכנס "המועצה לשלום ובטחון" של הזרוע הבטחונית של כת גזע האדונים הישראלי, רצ"ב הקישור לטור-
טור בבלוג ישי פרידמן

כמה מחשבות שעלו בעקבות קריאת הטור:
א. מאוד "אהבתי" את החשש מפוטש צבאי-דתי בישראל, יחד עם הטיעון כנגד גוף "פוליטי" א-"ממלכתי" בגוף "חסר פניות".
ראשית מזכיר שוב את היות הצבא סופר-פוליטי ובתוכו קבוצות פוליטיות מובהקות כבר מיום הקמתו, כולל גורמים שקדמו פוטש-צבאי במסגרת מתקפה אפשרית של הצבא האדום על ישראל או בקרבתה מהקמת המדינה עד עמוק אל תוך תחילת שנות ה-60.
מחתרת הקצינים של מפ"ם יחד עם העובדה שהם העבירו ידיעות מסווגות לברית המועצות במסגרת אותם התכנסויות עם אנשי מפ"ם, יחד עם הסליקים עם הנשק שהוכן ליום פקודה בקיבוצים שמתגלים חדשות לבקרים ומספרים לנו כי מדובר בעוד סליק מימי הבריטים -יוק.
כל זה כבר תואר בפוסט שלי בבלוג זה-
טורי בבלוג זה- "החטא הקדמון של בן גוריון"

ב. הטרוניה אודות התנסחותו של מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, משעשעת ואירונית כאחד.
משל שוב שוכחים התנסחויות הרבה יותר מיליטנטיות ודתיות-תנ"כיות מפי אותם אנשי הכת השלטת בימי הקמת המדינה, די לזכור את דף הקרב של אבא קובנר לקראת תקיפה בעזה, או דברים שנאמרו מצד משה דיין ואחרים שמשום מה כשנאמרים מצד חובש כיפה, אזי זה פסול.

ג. פורום מטכ"ל, אותה גוורדיה עליונה של צה"ל עדיין רחוק מאוד מלהיות מעוז דתי, ויש בו תקרת זכוכית פר-אקסלנס לגבי חובשי כיפה. בשעריו יעבור רק מי שאושר על ידי אותה אליטה כמלכך פנכתה וככזה שכיפתו לא תורגש בפורום רגיש זה. היתר- קידומם הצבאי יטורפד עוד הרבה לפני.

ד. כפי שכבר ציינו כמה הסטוריונים צבאיים, חוקרי יחסי-חברה-צבא ומומחים חיצוניים אחרים (פרופ' אודי לבל וד"ר אורי מילשטיין למשל)- היות עליית מאסה דתית בשורות הקצונה הזוטרה והבינונית, לא השפיעה כהוא זה על אופי פעולתו של צה"ל, אין שום משמעות אופרטיבית- טקטית ובטח ובטח שלא אסטרטגית ואסטרטגית רבתי על המציאות הצבאית.
צה"ל לא שינה את תורת הלחימה שלו בעקבות כך, להפך, דווקא השפעתם של "יועצים משפטיים" ו"מכון לחקר תורת המערכה" וכו' השפיעו ומשפיעים הרבה יותר וכרגיל רואים זאת בכל "סבב" צבאי שצה"ל מנהל מאז פרוץ ימי אוסלו "העליזים".
"צבא ההכלה של יעלון"- תחקיר חשוב בנדון של עקיבא ביגמן

ה.  אותו פחד מפני התגברות השפעת הרבנות הצבאית במקום "חיל החינוך", או שמא עליי לומר "חיל החינוך מחדש"...
חס וחלילה שיהיו אלו רבנים אלא צבא שאותם חברי הכת השלטת/השמאל החום (ההגדרה במקומה) כה היו רוצים לראות. צה"ל כתואם הצבא האדום הסובייטי עם קצינים פוליטיים/קומיסארים/פוליטרוקים המכתיבים את "רוח צה"ל" ושולחים את החיילים לקרב בשם הפרולטריון העולמי וה"אינטרנאציונל".

ו. הבלבול וחוסר הקוהרנטיות בחשיבה הרעיונית של "השמאל החום" בא לידי ביטוי בקטע זה אותו אצטט מטורו של ישי פרידמן, הדברים מדברים בעד עצמם-
"אלוף במיל' אורי שגיא נגע בזה בהרצאתו כששירבב את שמו של מח"ט גבעתי, עופר וינטר. "מתרבים והולכים הסימנים של שימוש במדיום מלחמת הדת גם בצה"ל", אמר שגיא, "עופר וינטר חשבתי שזה רק טעות בניסוח, הוא כנראה מפקד מאוד אמיץ, אבל  אחרי ניסיון התיקון שלו בידיעות אחרונות הבנתי שיש בעיה מאוד מטרידה בהקשר הזה".

תפסתי אותו לשיחה אחרי הרצאתו על מנת להבין איפה עופר וינטר דורך לו על הרגל. "אני חושב שוינטר הוא מפקד מצויין אני לא מכיר אותו באופן אישי", אומר שגיא ושואל בחזרה, "קראת את מה שהוא כתב? איך הלהיב את חייליו? שימוש של מלחמת דת או קודש, שלא לומר ג'יהאד, אינו מניע אנשים למלחמה. בין אם הם דתיים או חילונים, אנשים הולכים לשם (למלחמה י"פ) לא מהטעם הזה. הם הולכים לשם מהטעם שהם מבינים שצריך לעשות את זה, או בגלל חבריהם. עבדך הנאמן היה בכמה מבחנים כאלה כמה פעמים. אני לא זוכר בכלל.. אפילו לא את 'המדינה' כמושג (שנלחמים עבורו י"פ), שלא לומר את אלוהים. אני זוכר את החברים שלי אני זוכר את המשימה. מי יתקע כף לידי לעלות לחרמון כשהסורים יורים עליי - תמיכת אלהים? לא בטוח. מפקד בצבא צריך להימנע מלהשתמש במוטיבים האלה. צדיק באמונתו יחיה. האמונה בסדר גמור וחלק גדול מהחיילים הם כאלה, אבל לי זה מפריע."

שאלתי מה הבעיה אם וינטר מביא את עולם הערכים שלו שמתבסס על מסורת יהודית ארוכה של אלפי שנים ועל הלוחם העברי דוד המלך. "זה לא עולם הערכים של צה"ל", קבע שגיא, "פקודת יום של צה"ל זו לא הפקודה הזו. עולם הערכים של וינטר כבודו במקומו מונח אך צה"ל לא מדבר כך. לא בגלל שהוא לא צבא יהודי.. וחוץ מזה בוא לא נשכח, יש חיילים דרוזים וחיילם נוצרים, זו מדינת ישראל, לא מדינת יהדות. כלומר זו מדינה יהודית, מדינה העם היהודי, אבל  יש עשרים אחוז שאינם יהודים וצריך לכבד אותם. ולכן אני חושב שזה לא היה במקום. תאר לך שבמלחמת הקוממיות היה יוצא דף קרבי של אנשי הפלמ"ח והשומר הצעיר: 'אביב העמים! סטאלין!' כלומר, השקפת העולם האישית.. הם האמינו בזה באמת. אבל לבן גוריון הייתה ראייה ממלכתית הוא הבין שאסור שתהיה נטייה פלגנית כלשהי. הוא פירק את הפלמ"ח, הוא דאג שהתותח הקדוש יירה באלטלנה, כי יש ראייה כוללת משותפת לכולם וזה לא מה שעופר וינטר אמר."

השמאל החום לא מסוגל לומר לעצמו אם המדינה הזו והצבא הזה הם יהודיים, ואם כן איזה תוכן לעזאזל יש להגדרה הזו בכלל.
"אין אתאיסטים בשוחות" זו אמירה ידועה ודי קולעת באשר להלך רוחו של חייל קרבי בקו האש, ואם בוחנים בכנות את דברי ימי עולם, אז כן, אמירה דתית היא בהחלט דבר מניע בקרב ואף אויבנו מיישמים זאת בפועל, אז אם זה לא באמת מניע אז מה מפריע לחברי כת גזע האדונים הישראלי בקריאה שכזו? לחברי הכת הפתרונים...
ועוד בדברים בסטייל "צדיק באמונתו יחיה" או השיבוש בסטייל "אדם באומנתו יחיה" גם שגור על פי המבולבלים, ופתאום הדאגה הכנה לחיילים שאינם יהודיים בצה"ל, פתטית להחריד.
זה עוד יותר הזוי במיוחד לנוכח העובדה שדווקא אותם מיעוטים דתיים בצבא מבינים היטב את מקורותיו הדתיים של אותם קריאות ודפים קרביים ומעדיפים אותם בכל יום מימות השבוע על פני אחותם החילונית-אוניברסלית-חסרת אמירה תוכנית ראויה בשם ערכים חלולים חסרי אמירה חיובית כלשהי, ברוח הפוסט-מודרנה.

ז. כרגיל כחלק מארגז המסרים של כת גזע האדונים הישראלי, אותה מנטרה עבשה וחבוטה של חס וחלילה לא להפוך את מלחמת האסלאם בישראל למלחמת דת, אז כן, בוקר טוב ישראל, אנחנו 1400 שנה במלחמת דת.
כל אוויל משריש שפותח קוראן יכול לראות זאת בעצמו שחור על גבי ירוק.
ברי כי בעומקם של דברים, נכנס כאן חשש ברובד עמוק יותר והוא שכת גזע האדונים הישראלי יהיה לראשונה במרחב, לא רלוונטי. חבורה של דינוזאורים נאציונל ואינטר-נאציונל-בולשביקים (שניהם כאחד, השמאל האדום והשמאל החום) שלא רוצים למצוא את עצמם בינות לדתיים יהודים לדתיים מסלמים מחוץ למרחב השייכות המזרח תיכוני.

ח. משחקי הטפיחה על השכם של הצלחות צבאיות מדומות (הרתעה של חזבאללה למשל) והחשש שזה יקרוס בשל חבורת "משוגעים-דתית-משיחית" שתגרור את המזרח התיכון למערבולת מלחמת דת, פתטיים ומנותקים מהמציאות, אותם חבורה של דינוזאורים עוד חושבים שהם תקועים עמוק במלחמה הקרה אל מול הפאן-ערביזם החילוני ואת הדת והדתיות יש לקבור עמוק עמוק ולהתעלם מעצם קיומו (חזב-אללה, מאן דכר שמיה, דאע"ש מאן דכר שמיה, חמא"ס-חרכת אלמוקוואמה אלאסלאמיה מאן דכר שמיה, וכו' וכו' וכו').

ט. חברי כת גזע האדונים הישראלי בעצמם, כולל אותם בטחוניסטים לפנים, כבר לא שולחים את ילדיהם לצבא בכלל ואם כן אזי ישירות למסלולים ישירים המרפדים את עתידם בחיים האזרחיים העתידיים ולהצטרפות גם הם אל הכת דרך הכיס, הג'וב והקשרים (יחידה 8200 ויחידות טכנולוגיות ומודיעיניות אחרות, יחד עם גל"צ, הלהקות הצבאיות, התאטרון הצבאי, עיתון "במחנה" וכו'). אלו שלא יתגייסו בכלל, סביר להניח כי ימצאו עצמם במצב מצליח בחו"ל או ככזה התוקף אידאולוגית את עצם קיום המדינה, הצבא והתנהלותו ויעודדו לסרבנות משמאל.

י. הפרדה אווילית בתוך החברה הדתית בין תושבי מ"עבר לקו הירוק" לבתוך ישראל הקטנה גם היא מדברת בעד עצמה, וכמובן איך לא, אותה התרפקות על "הברית ההסטורית" עם מפא"י ומפד"ל השמאלית (מימ"ד בתרגום ישיר) על הקצינים היחידים המגיעים רק מתוך "הקיבוץ הדתי", האחרים כמובן משרתים רק בנח"ל המוצנח או בשריון ושאר הקצונה הדתית, שותקת ומושתקת במחוזות הרבנות הצבאיות ואחראית על לספק שירותי דת למבקשים זאת.
כך בדיוק אוהבים האדונים את נתיניהם וצמיתיהם!

י"א. היחיד שחששו מפני עלייתו עם טנקים על הכנסת היה אריק שרון, כשבסופו כידוע דווקא עלה עם בולדוזרים וטנקים פעמיים (1982 ו-2005) על אותם דתיים לקול מחיאות כפיהם של חבר כת גזע האדונים הישראלי.

י"ב. אי אפשר שלא לשמוע כרגיל גם פמפום מנטרות על השוואה של חובשי כיפה לדאע"ש/חמא"ס/איראן (וכל המרבה הרי זה מבורך בחילונית ואמרו - "יחי קרל מרכס"), וכמובן לגחך, שלו היינו פרומיל מהם, היו חברי הכת מבצעים פאסיבית באנג'י בלי חבל מהגג של מגדלי עזריאלי, כל-בו שלום ומגדלי אקירוב.

תם ולא נשלם...

נ.ב.
לנוכח חסרון טור לכבוד פרשת "תולדות" בקרוב אמשיך עם כך, בהשלמה לתולדות וטור נוסף ל"ויצא" (ייתכן שיצא במהדורה מאוחדת) וכן הלאה.

חיי שרה- רעיון שבועי לפרשת השבוע

מערת המכפלה היא אחת משלושת המקומות עליהן נאמר שהן מהוות קושאן או הוכחת בעלות של העם היהודי על ארץ ישראל, יחד עם קבר יוסף והר הבית (גורן ארונה היבוסי).

ההבנה היא ששייכות ארץ ישראל לעם היהודי לדורותיו היא פועל יוצא של כמה נקודות משען. הוי אומר ששטח ארץ ישראל הוא קניין פרטי של העם היהודי, העם היהודי הוא בעלים קולקטיבי על השטח ולא רק שייכות "רוחנית" של עם לארצו. נקודת משען שניה הוא אותו רש"י הראשון לתורה המדבר על עניין פקדון, זאת אומרת שהעם היהודי מקבל את ארץ ישראל לידיו כפקדון וברצות אלוהים הוא ניתן לנו וברצותו הוא נלקח מאיתנו, אבל ההבנה ביסודה היא שאנו כעם הננו השומרים המורשים היחידים לשטח. הפקדון יכול להיות נלקח ומועבר לשומר שאיננו מורשה, אבל ככלל אנו ורק אנו השומר המורשה היחיד.

         נקודת משען נוספת, נשענת במהותה על מצוות התלויות בארץ ועל הקדשת השטח על ידי העם היהודי לצורך כך. הוי אומר שמעשה הדתי הניתן לביצוע אך ורק באותו תא השטח, מייחד אותו. שום דת אחרת לא יכולה לטעון לקיום מימד שכזה. נקודות משען אחרונות הם שקוד התנהגות מסויים, נדרש מהעם כולו בארצו, דבר שאיננו מייחד שום אחר בארצו ושמדובר כאן בירושה המועברת בין הדורות מאז האבות.

          אברהם משלח את בני הפלגשים עם מתנות וזהו ירושתם ואין להם חלק ונחלה בארץ. ישמעאל גם הוא איננו יורש, אם כי על פי המדרש חלקו היחסי והזמני בארץ הוא פועל יוצא של ברית המילה החלקית אותו עבר בגיל שלוש עשרה, שכן ישמעאל מל ולא פרע. ישמעאל מול יצחק הם לוז הנדון כאן. ישמעאל נע ונד והופך בן המדבר ובמידה רבה גם אביו-מולידו. יצחק מאידך לעולם לא עוזב את הארץ, להבדיל מאביו ובנו. יצחק איש המיושב באוהלו וכל היותר יוצא לשוח בשדה. זהו סוד כוחו. יצחק מנהל שיח, דברים בעל פה ובכתב. לא בכדי העם היהודי ניחן בכוח מוחו ובכתיבה, דברים הנכתבים במפורש ובקוד (טכנולוגיה עילית עם שפת תכנות).     ישמעאל מאידך מצחק. מצחק ברמת טרור שהרי אחד הפירושים הוא שהוא יורה בחץ וקשת, ברכת החרב של העוצמה החזיתית נתנה דווקא לעשו כידוע. יורה ומיד בורח בכדי למצוא מסתור עד הפשיטה הבאה. ישמעאל מצחק, שכן פירוש נוסף הוא השחיתות המינית, אי אפשר שלא להזכר בקאמא סוטרה האסלאמית ובהרמונות וב"חראם" המסלמי, שלא לדבר על תפיסת גן העדן המסלמי הגשמי להחריד על שבעים ושתיים בתולותיו ותענוגות הבשר הנלוות להן. כמובן גם מחובר לזה מעשי ה"רובע ונרבע" שמצוי מאוד בקרבם, בדגש על בהמות דקות וגמלים. ולבסוף פדופיליה לשני המינים המקבל "הכשר" בשירה, בתרבות ובהלכה האסלאמיים. אי אפשר שלא להזכיר את יאסר עראפת ותענוגיו הגבריים עם "שומרי ראש" ברומניה, אותם סיפק ראש הסיקוריטטה, יון מיחאי פצ'פה (מאוזכר בספרו- "אופקים אדומים"). ישנם גם עדויות על פדופיליה עם ילדים ממין זכר. 

          ישמעאל מצחק כשאינו מגלה רצינות ואינו מגלה יכולת ליצור, במיוחד בכל הנוגע לחרב. המעיין בדברי ימי האסלאם ותעשייה צבאית לכל אורכה, מוצא שהם נכשלו בכל הנוגע לנשק כבד, לוחמת מצור, צי עם "אש יוונית". אפילו בכל הנוגע לצי העת'מאני ותותחי הברונזה הגדולים, ידוע היטב שמי שייצר אותם היו גרמנים והונגרים שהיגרו לשם והתאסלמו וכן אדמירלים גרמנים עמדו בראש הצי העת'מאני, כולל זה המפורסם במצור על מלטה. גם בימינו אנו, מדובר במיטב שיש לארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, סין, רוסיה וצפון קוריאה ואפילו ישראל הקטנה שמצויים ביצור הנשק ואינובציה בתחום. המצב המסלמי לכל אורכו ורוחבו, פשוט נשען על קניין ויצור פרמיטיבי, מדבר בעד עצמו.

           היה זה גדול ההסטוריונים הערביים, אבן ח'לדון שציין שכל מקום אותם כבשו הערבים, נשם ישובם ונהרסה תרבותם ו"האדמה הפכה ללא אדמה". זהו סודם ולוז קיומם של חברה שבטית-נוודית המתנהלת מול חברה מיושבת. לא בכדי היה זה בשעתו ההסטוריון הרומי טקיטוס כשהלה אזכר את השבטים הגרמאנים וציין כי- "עבור הגרמאני, דבר מה הוא בעל ערך אם הוא מושג בדם ולא ביזע". הגרמאנים עברו את השינוי העמוק לאורך ההסטוריה כידוע. המסלמים מצידם פשוט נקתעו עם נעילת שערי הפרשנות "האג'תהאד" לפני 1000 שנה.
מכאן גם קריאת התגר על עצם קיומן של גבולות, הסכמים שנכתבים על הקרח, ורק הדם, רב משמע, הוא מלך הגבעה.

הנסיון לאלץ את האסלאם לעבור את אותו שנוי, הוא פתטי. האסלאם לא הצמיח מתוכו מקביל לרבן יוחנן בן זכאי, עזרא הסופר או מרטין לותר. האסלאם על אף שעבר שתי טראומות מהדהדות- הכיבוש וההרס המונגולי וביטול הח'ליפות ב-1924, הצמיח מתוכו את הסלפיה-ווהאביה ואת חסן אלבנא ו"האחים המסלמים".

תפיסות אלטרנטיביות והמקדמות שינוי עמוק, פשוט מוכרזות כ-לא אסלאמיות על ידי הזרם המרכזי ורוב מניין ובניין באסלאם, פשוט מנער את חוצנו מהם. וכי איזה משמעות כלל-אסלאמית יש לסופים (בחלקם), תנועת האחמדיה, הקוראניסטים? שלא לדבר על כתות פורשות לגמרי- הבהאים, דרוזים וכיוצא בהם?
האמת צריכה להאמר, שינוי מהשורש לא יבוא ללא "טיפול בהלם" שסופו ברפורמטור שייפתח את שערי הפרשנות בזרם המרכזי על ארבעת זרמי השריעה שלו.
העולם לא יכול יהיה ללא הדבר הזה בסופו של דבר...

עבודה אקדמית מצטיינת שהגשתי, על שנאת ישראל באסלאם

אוניברסיטת בר אילן

הפקולטה למדעי היהדות

המחלקה ללימודי המזרח-התיכון

קופים וחזירים מפיצים נגיפים

הגרמניזציה של האנטישמיות האסלאמית

יהודים ויהדות במקורות האסלאם (עבור הקורס בשנת תשע"א)

19-280-01

מגיש: נתנאל רייס

ח' אדר, תשע"ב / 2.3.2012

3

מבוא:

קריקטורה מסויימת התפרסמה בעיתון אלאתחאד, היוצא לאור באיחוד האמירויות הערביות, בתאריך 22 בינואר 1992. באיור מופיע דמות של יהודי או איזה דמות מייצגת של יהודי הנושא מאפיינים כגון אף גדול, זקן שחור מדובלל ושער פרוע, כרס שופעת וכובע שחור עם תיתורה המאפיינת יהודי חרדי. היהודי המיוזע עסוק בצלייתו של כדור הארץ על אש נמוכה. הדמות של היהודי נדמה כנהנה מפעילותו זו ותוך כדי סיבוב הציר של מוט הצלייה, מזיל הוא ריר בהמתנה דרוכה לסעודתו הדשנה.[1]

            קריקטורות הנושאות מאפיין זה של דמות היהודי או סמל המגן-דוד כסמל היהדות, מדינת ישראל והציונות, יחד עם העולם כולו מתוך הקשר של השתלטות, תככים ורקימת מזימות אפלות מאחורי הקלעים, הם דבר החוזר על עצמו באיורים בעיתונים וספרי תעמולה ושטנה המתפרסמים חדשות לבקרים בכל רחבי העולם האסלאמי בכלל ובעולם הערבי בפרט. חומר תעמולה זה שואב את מאפייניו המרכזיים מהפרוטוקולים של זקני ציון. מקור הפרסום האנטישמי הזה מוצאו מגיע מן העולם הנוצרי עם נופך מודרני. תיאור היהודי כרוקם מזימות לשליטה בתבל ומלואה לא נולד וצמח בערוגות האסלאמיות ומהווה נטע זר מובהק בתוכו. הפרוטוקולים עצמם מקורם בעבודת זיוף של אחד בשם סרגיי נילוס (Neilus), איש דת נוצרי אורתודוכסי ומקורב לחוגי השלטון ברוסיה הצארית אשר כיהן זמן מה כשופט מטעם השלטון ברוסיה. מהדורה ראשונה של הפרוטוקולים הודפס בשנת 1901 והגיעה לידיהם קומץ מקורבים בלבד. המהדורה השנייה והמלאה הודפסה בתוך ספר שהוציא אותו נילוס תחת הכותר "הגדול בתוך הקטן". ספר זה התפרסם והופץ בשנת 1905, שנת המהפכה הראשונה ברוסיה הצארית. הפרוטוקולים כעבודת זיוף מתיימרות לתאר לכאורה את שנאמר בכינוס הציוני השני בבאזל שבשווייץ בשנת 1897.[2]

            האסלאם בניגוד לנצרות במקורו לפחות, לא תלה לנגד עיניו דמות של יהודי מייצג המהווה את האויב המוחלט שלו ושעליו להתייחס אליו כאל בובת וודו ולנעוץ בו סיכות בכדי לתת אימות לבסיס האמונה שבו. האסלאם כפי שעולה מתוך כתבי היסוד שלו, לא טען להיות היהודי או אפילו היהודים כעומדים מאחורי קשר עולמי סמוי לשליטה כוללת בו. דת מחמד ראתה ביהודים כקבוצה מוגדרת אנשי הספר שנכנעו תחת עול האסלאם וממילא מקבלים מעמד של בני חסות. מעמד זה של בני חסות מדוכאים שם את היהודים במצב של אזרחים סוג ב' במקרה הטוב. כבר במהלך חייו של מייסד האסלאם, מוחמד בן עבדאללה, דחו היהודים את שליחותו ובשורתו. מייסד האסלאם טען להיותו הנביא האחרון המביא את הבשורה האלוהית המקיפה והאחרונה.

4

הטיעון האסלאמי הבסיסי כלפי היהודים הוא שהם דחו את שליחות מחמד ושליחויות הנביאים שקדמו לו ואף הרחיקו לכת וזייפו ואף שיבשו את ההתגלות האלוהית שקבלו מאת נביאם, משה שגם הוא נחשב כנביא מסלמי. הטיעון המסלמי להיות היהודים זייפנים סדרתיים, דוחי בשורת הנביאים ורודפיהם ההסטוריים, הוא הוא טיעון אנטישמי מסלמי מקורי.[3]

            הנצרות בבסיס תשתיתה הדתית, עומדת כיורשתה של היהדות על פי תפיסתה. הסיפר הנוצרי העלה על נס קדוש מעונה, אלוהים מוגשם בבשר בדמות ישוע הנצרתי. היהודים כדוחי אלוהותו, משיחיותו ובשורתו הוסיפו לדידם של הנוצרים, חטא על פשע, באשמתם כי רבה על דבר הסגרתו של ישוע לידי הרומאים ואף בצליבתו למוות. המייצג היהודי המובהק לאשמה זו התגלם ביהודה איש קריות. מתוך הוויה זו ויסוד הנצרות יחד עם המהלך ההסטורי של התפתחותו עד אשר הפך לדת המדינה של האמפריה הרומית, יצרה הנצרות דמות של מייצג יהודי בודד ושטני שלוז קיומו בעולם לאחר התגלותו של בן הנגר מהגליל, הוא לאשר את אמיתותה של הנצרות בעוד היהדות מושפלת ומדוכאת עד עפר לעדי עד.[4]

            סוף ימי הביניים ותחילת ימי הרנסנס יצרו את הניצנים לאנטישמיות המודרנית. אנטישמיות זו אמה והורתה בעולם הנוצרי עם השינויים שחלו בו עם גילוי יבשת אמריקה, תקופת הרנסנס, התפתחות המדע ורוחות ההשכלה. הפיצוץ הכביר שיצר נזיר נוצרי בגרמניה בשם מרטין לותר (Luther) כשהוא מחלק את העולם הנוצרי המערבי לשניים, קתולי ופרוטסטנטי. מלחמת כל בכל שהתרחשה בעקבותיו מלחמת הדת הכוללת באירופה של המאה השבע עשרה פעלה גם היא את פעולתה בשינויים והעדכונים ביחס ליהודים. עדכון חשוב שכזה הוא בעצם יחס גזעני של העולם הנוצרי ליהודי באשר הוא. מעבר לתכונות התורשתיות שיוחסו ליהודי הוטלו הגבלות והוצרו צעדיהם של יהודים שהתנצרו וגם צאצאים ישירים למומרים כאלו. נוצר מעין "מבחן דם" לעצם נוצריותו של הנבחן.[5]

            מכאן עולה השאלה כיצד פעפעו תפיסות שצמחו דווקא בערוגה הנוצרית במיוחד תפיסות שנוצרו בעת החדשה דווקא אל תוך עולם האסלאם? המחקר מבקש לטעון שהיה זה בעיקר הודות לקשרים בין גרמניה לבין עולם האסלאם. המחקר יפתח בסקירה של הקשרים והווצרותם בין גרמניה לעולם האסלאם והצעדים שתרמו לפעפוע והטמעה של אותם טיעונים אנטישמים זרים בעולם האסלאם. כדי לעשות את אותה אבחנה לגבי מהותם ומקורם של הטיעונים האנטישמיים השונים, מרכז המחקר יעסוק ולמעשה יברור בין הטיעונים האנטישמים השונים. השאלה המרכזית הינה איזה טיעון אנטישמי הינו מקורי אסלאמי ואיזה טיעון הוטמע אל תוכו מבחוץ?

5

פרק 1: צלב קרס וסהר שלובים זה בזה

שורשיו של החיבור בין גרמניה לבין ארצות האסלאם נעוץ עוד בימי הרייך השני. עם איחודה של גרמניה למדינה תחת שרביטו של הקאנצלר אוטו פון ביסמרק (Von Bismark), עלתה גרמניה על ציר היומרה לההפך למעצמה אירופית עם אמירה עולמית ברבע האחרון של המאה התשע עשרה בהתווספה למעצמות האירופיות הקיימות: בריטניה, צרפת ורוסיה הצארית. מערכת הבריתות והקשרים אהדדי בין השחקנים המרכזיים בעולם הביאה לידי התקרבות וקשרים ענפים בין גרמניה של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים לבין האמפריה העת'מאנית. עם חלוף המאה החלה גרמניה לחתור תחת ההגמוניה הבריטית בעיקר במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. גרמניה כוננה קשרים כלכליים וצבאיים ענפים עם תורכיה העת'מאנית ואף שלחה את נציגיה וסוכניה עדי אפגניסטאן בכדי לנסות לתקוע טריז בין הודו הבריטית ובין רוסיה הצארית מתוך מטרה לנתק בין השניים ואף לנסות להביא להסתת כוחות חשובים של שני הצדדים במתאר עתידי של מלחמה בין גרמניה ובין בריטניה ורוסיה. חלומה ורצונה של גרמניה היה להביא לידי הכרזת ג'האד כלל אסלאמי על מעצמות המערב ורוסיה, מתוך חיבור עם גרמניה במאמץ וחתירה לניצחון במישור האירופי ואף העולמי. גרמניה אף עשתה מאמץ בלתי נלאה לעזור לפתח את האזורים הנחשלים של ארצות האסלאם. סיוע במומחים בקשת רחבה של תחומים מחינוך, עבור דרך פיתוח תחבורה בדמות סלילת כבישים ומעברים אסטרטגיים ופיתוח תשתית מסילות ברזל וכלה בפיתוח והתעצמות צבאית מתוך מגמה לאיים על המעצמות שמנגד הגובלות מבחינת גבולן או מרחבי השפעתן לאזורים האמורים. בעקבות זאת החל גם לפעפע שנאת יהודים מודרנית של סוף המאה התשע עשרה ותחילת העשרים אל עבר ארצות האסלאם. ההשפעה הגרמנית נבעה לא רק דרך שיגור סוכנים ומומחים לרחבי העולם המסלמי, אלא גם בעקבות משלחות של מסלמים שנשלחו לגרמניה כדי ללמוד את רזי המקצוע במגוון נרחב של תחומים מתוך כוונה שאלו יחזרו עם הידע הנרכש ויעזרו להטמיעו בקרב ארצותיהם ועמיהם.[6]

            מלחמת העולם הראשונה הסתיימה לה עם כניעת גרמניה של הקייזר, דבר שהביא לידי איבוד מושבותיה באפריקה ואסיה, פירוק צבאה פגיעה קשה בקשריה הבינלאומיים, פגיעה בתעשייתה והדרדרות חמורה בכלכלתה. גרמניה החדשה שצמחה בנקודה זו, גרמניה הוויימארית בקשה לשמר חלק מקשריה לעולם האסלאם. אותה גרמניה שהצמיחה בתוכה את גדולי חוקרי האסלאם ובלשני שפות העמים המשתייכים לדת האסלאם, ידעה להושיט יד לעבר עולם זה גם בשנים הקשות של גרמניה שבין הרייך השני לבין הרייך השלישי. אחד האישים המרכזיים שחיבר בין גרמניה של רפובליקת וויימאר למזרח המסלמי, היה דוקטור פריץ גרובא (Grobba). גרובא היה מזרחן בעל שם עם ידע בתרבות האסלאם ושליטה בשפה הערבית והתורכית. המזרחן שירת

6

כנציג רשמי של גרמניה בין השנים 1923 עד 1932 בקאבול, בירת אפגניסטאן.[7]

            גישתה של גרמניה הוויימארית לעולם האסלאם באותה תקופה היה בעיקר הכנעת ראש בפני האינטרסים וההחלטות הבריטיות בעיקר באזורי ההשפעה שלה ובקרבתם. כל המצב השתנה מן הקצה אל הקצה שעה שתפס את השלטון בגרמניה אדולף היטלר (Hitler). גרמניה החלה לחזור לכל המקומות בהן השפיעה עד מלחמת העולם הראשונה. התנופה הגדולה ביחס למזרח התיכון המסלמי מצד גרמניה הנאצית היה בעיקר מחודש ספטמבר 1935. מיודענו דוקטור גרובא נתמנה באותו שנה להיות שגריר הרייך השלישי בעראק. מכאן פעלה גרמניה בכמה וכמה מערכות קשרים עם העולם המסלמי.[8]

            אחת הנקודות החשובות שחשוב להפנים היא עצם העובדה שבעקבות מלחמת העולם הראשונה, שלטה ברוב השטח שממצרים ועד הודו, בריטניה הגדולה. גרמניה הנאצית ראתה ערך עליון בחתירה תחת בריטניה באותו כיוון כמו לקראת מלחמת העולם הראשונה. עניין חשוב נוסף שנכנס לתוך המשוואה היה גם היחס ליהודים וכן היחס לתנועה הציונית ועליית יהודים לארץ ישראל. חשוב לציין שעצם עליית היטלר לשלטון בגרמניה הביא לידי יצירת העלייה החמישית, גל עלייה משמעותי מאוד לארץ ישראל מצד יהודי גרמניה שנמלטו לישראל. עלייה זאת הייתה בעלת חשיבות עליונה בעיקר לנוכח איכותה האנושית בהשכלה, קשת מיומנויות נרחבות ורכוש. עניין אשר גרם לעליית מתחים בארץ ישראל שהיו מתוחים ממילא בין הערבים והיהודים לנוכח פרעות העבר בשנים 1920, 1926 ו-1929. בארץ ישראל באופן ממוקד שחקו תפקיד כמה גורמים בהקשר הגרמני. ראשון בארץ ישראל היו אלו גרמנים בעצמם, מושבות של טמפלרים שחיו לאורך החוף ובירושלים במושבות משלהם והצטרפו בהמוניהם למגמות בארץ האב (המונח הגרמני – היימאט).

סניף של המפלגה הנאצית הוקם בישראל, יחד עם סוכנות ידיעות גרמנית ששידרה גם בשפה הערבית וחברה לגופי תקשורת ערביים מקומיים. זרוע של תנועת הנוער היטלריוגנד הוקם אף הוא. הגורם הערבי המרכזי שפעל בארץ ישראל והיה לבורג המרכזי אך לא היחיד בחיבור  העולם המסלמי והערבי לגרמניה הנאצית היה המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחסיני. שנאתו לבריטניה ששלטה באזור ללא מצרים והעלייה היהודית, הובילו אותו לאחר שביצר את מעמדו כדמות פוליטית ודתית מובילה בארץ ישראל של סחיטה וטרור, לחרחר התפרעויות ומרד ערבי כולל. הצלחתו הגדולה עד שנות השלושים היו "פרעות תרפ"ט". קו פרשת המים בהשפעה הגרמנית בארץ ישראל התגלם במרד הערבי הגדול בין השנים 1936 עד 1939. שביתה גדולה שהוכרזה על ידי חאג' אמין והועד הערבי העליון מומנה והוכוונה על ידי גרמניה הנאצית שאף דאגה מצידה לנסות להעביר גם מעט נשק למורדים נגד הבריטים. גורם נוסף שחבר אל הגרמנים היה פאוזי אלקאוקג'י בראש צבא המתנדבים שלו שהסתנן מעראק דרך סוריה לישראל ופעל גם הוא בגזרה.

7

עם הכשלון הערבי מול הבריטים עברו ראשי המרד הערבי חאג' אמין וקאוקג'י לעראק והמשיכו את פועלם שם.[9]

            הארץ הבאה הראויה לציון היא סוריה, שם אמנם שלטה צרפת, אבל הוקמה עוד בשנת 1932, "מפלגת העם" הסורית על ידי אנטון סעדה. מפלגה זו אמצה סממנים נאציים מובהקים בדמות מדים ייחודיים, דגל עם צלב קרס, הצדעה במועל יד ומפגנים של מצעדים צבאיים למחצה. המפלגה טענה לעליונות העם הסורי על פני עמים אחרים בדומה למשנה הפאשיסטית הפופולרית כפי שזו נשבה מאירופה. עם נפילת צרפת במלחמת העולם השנייה לכוחות הגרמניים, בשנת 1940, הפכו מושבותיה להיות תחת דגלה של צרפת של וישי שהייתה מדינת חסות של הגרמנים. מתוקף כך סוריה עברה אף היא תחת השפעה גרמנית כבדה עד אשר כבשה בריטניה את סוריה ולבנון ושמה לזה קץ, שנה לאחר מכן. מלבנון דיווח דיפלומט גרמני ב-1933 לשולחיו כי גם בארץ זו התלהבות רבתי לנוכח המתרחש בגרמניה ואף הוקם ארגון "הפלנגות הלבנוניות" ששאבו את שמם ממקביליהם בספרד.[10]

            מצרים היא מדינה בעלת חשיבות עליונה בקשרים לגרמניה הנאצית והטמעת תעמולה נאצית בתוכה. גורם בעל חשיבות גדולה הייתה "אגודת האחים המסלמים" שהוקמה על ידי חסן אלבנא עוד בשנת 1928. ארגון זה הוקם בעקבות התמוטטות האמפריה העת'מאנית וביטול הח'ליפות באופן רשמי בתורכיה בשנת 1924. חדירת המערב ותרבותו מחד והשפעה של הקומוניזם מבית היוצר הסובייטי מאידך, דחפה את עליית הארגון. בשנת 1936 מנה הארגון 800 חברים ושנתיים לאחר מכן עמד על 200,000. עלייתו המטאורית של הארגון בתקופת זמן חשובה זו והאידאולוגיה הבלתי מתפשרת שלו, גרמה לו לחבור לגורם שהיה לו אליו קרבה אידאולוגית בנקודות ממשק מסויימות ביחס לאדמה, קהילה, צבאיות ואחוות גברים. גרמניה הנאצית קרצה יותר מכל. אגודת האחים המסלמים היו צינור חשוב מאין כמוהו להעברת חומר תעמולה נאצי והפצתו במצרים. האגודה דאגה להפיץ גרסאות מתורגמות לערבית של הפרוטוקולים של זקני ציון ו-מיין קאמפף (ספרו ומשנתו האידאולוגית של אדולף היטלר) ברחבי מצרים וכן להעבירם לידי נציגים מסלמים ממדינות אחרות שהגיעו למצרים לצורך כנסים פאן-אסלאמיים. כבר בשנת 1926 הוקמה החטיבה המצרית של המפלגה הנאצית על אדמת מצרים על ידי אלפרד הס (Hess) אחיו של הבכיר הנאצי רודולף הס (Hess) שהיה סגנו של היטלר עד 1941. אל אלה הצטרפה מפלגת "מצרים הצעירה" ו"האגודה המסלמית לצעירים" שהוקמו שניהם בשנת 1933. אחמד חסיין הקים את "מצרים הצעירה" שהתאפיינה במדיה הירוקים ("החולצות הירוקות"), מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. התנועה אמצה את המיטב של הרטוריקה האנטישמית הנאצית ואף

8

משלחת של התנועה נטלה חלק במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג שבגרמניה בשנת 1936. ההשפעה הגרמנית הגיעה גם עד ארמון המלוכה המצרי, שם מלך מצרים, פארוק, היה בעל נטיות פרו-נאציות שרק הבלימה הבריטית והשליטה החזקה שלה בלמה את הכוחות הללו מלהצטרף באופן יותר פעיל לצד הגרמני בייחוד במהלך מלחמת העולם השניה. שם מפורסם נוסף שנטל חלק בפעילות למען גרמניה ואף ריגל למענה נגד בריטניה במלחמה היה לא אחר מאשר אנואר אלסאדאת מי בשנת 1970 יהפוך להיות נשיא מצרים מטעם תנועת "הקצינים החופשיים" שרבים מחבריהם היו בעלי זיקה פרו נאצית במהלך מלחמת העולם השניה ופעלו במחתרת נגד בריטניה במיוחד בזמן שהצבא הגרמני הגיע אל תוך מצרים ונבלם באלעלמיין.[11]

            שכנתה של מצרים, לוב, הייתה תחת שלטון איטלקי מאז 1912, איטליה הפאשיסטית הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. לאחר שהראשונים הסתבכו במלחמה מול בריטניה, שלחה גרמניה את כוח "קורפוס אפריקה" בראשות הגנרל ארווין רומל (Rommel). יחד עמו הגיעו הסוכנים הגרמנים, ה- SS ומחנות העבודה והריכוז ליהודי לוב. גם שם הייתה זו בריטניה שלבסוף ניצחה והדפה את הגרמנים מלוב במהלך המלחמה. עראק הייתה סיפור אחר לחלוטין, שם הממשלה העראקית הרשמית (למרות היותה אזור השפעה בריטי) הקימה תנועת נוער בשם "אלפתוה" בשנת 1935 בסגנון הנוער ההיטלראי. משלחת של התנועה אף ייצגה את עראק במצעד נוער היטלריוגנד בשנת 1938 בנירנברג שבגרמניה. המופתי חאג' אמין אלחסיני, פאוזי אלקאוקג'י וחבריהם בצבא ובממשל העראקי פעלו ודחפו לצירופה של עראק למאמץ המלחמתי של גרמניה ולההתנערות סופית מההשפעה והאינטרסים הבריטיים. לאורך כל שנת 1940, פעלו דרך שליחים שנשלחו לתורכיה להדבר עם שגריר גרמניה הנאצית בתורכיה פראנץ פון פאפן (Von Papen). מטרת המגעים היה לקשר את גרמניה לעראק ולדחוף למשלוח כח גרמני לסייע מול הבריטים, בנוסף על נשק ואספקה לכוחות העראקיים. בראשית אפריל 1941, ראשי הצבא העראקי ביצעו הפיכת חצר בעראק והעלו את רשיד עלי אלכילאני לראשות ממשלת עראק. סיוע אווירי גרמני מועט הוגש לכוחות העראקיים שמצידם ניסו את כוחם להשתלט על עראק ולגרש מתוכה את הבריטים. בתום חודש מאי, לאחר כשלון המרד העראקי שטפו הכוחות הבריטיים את עראק וכבשוה באופן סופי. אלכילאני, חאג' אמין אלחסיני, אלקאוקג'י ואחרים מצמרת המרד הצליחו להמלט בזמן והגיעו לבסוף לחוף מבטחים בגרמניה הנאצית עצמה שם נשארו עד תום מלחמת העולם השניה. נאצים בכירים אף הגיעו לסיורים באזור ופעלו ליצירת קשרים ומגעים עם אוהדי גרמניה. אחד מהם היה ראש ההיטלריוגנד, באלדור פון שיראך (Von Shirac) שהסתובב בארץ ישראל, סוריה, מצרים ואיראן בשנת 1937. אחרים היו איש זרוע המודיעין של ה-SS  (SD) אדולף אייכמן (Eichmann) ומפקד המודיעין הצבאי הגרמני וילהלם קאנאריס (Canaris) בשנת 1938.

9

אפילו אפגניסטאן הרחוקה טעמה מכוס התרעלה. שם השפיעו ופעלו סוכנים גרמניים תוך עידוד המשטר המלוכני לרדוף את יהודיה. מסכת הרדיפות והנטיה הפרו-גרמנית הסתיימה באמצע שנת 1941, שעה שכוחות בריטים מדרום וכוחות ברית המועצות מצפון, כבשו את איראן, שכנתה של אפגניסטאן שגם היא גלתה נטיה פרו-גרמנית. לכן גם אפגניסטאן התיישרה לפי המצב החדש.[12]

            שנות מלחמת העולם השניה מאמצע 1941, עברו על החבורה המזרח תיכונית לרוב בגרמניה עצמה. לא פחות משש תחנות רדיו רבי עצמה שידרו את התעמולה הגרמנית-אסלאמית לכל רחבי העולם המסלמי ואכן השידורים זכו לרמת האזנה גבוהה ביותר. פרסומים אנטישמיים ותעמולה אסלאמית כתובה הופצו מתוך המכון לחקר הגזע של אלפרד רוזנברג (Rosenberg) שם קיבל המופתי משרד לצרכיו. חבירת המופתי לראש ה-SS היינריך הימלר (Himmler) הולידה יצירת שני דיוויזיות של וואפן SS ממתנדבים מסלמים שרובם הגיעו ממדינות הבלקנים. אלחסיני רקם תוכניות למעשי חבלה וסיוע לערבים בארץ ישראל ואף קידם תוכניות שלא יצאו לפועל, לחיסול שיטתי של הישוב היהודי בתוכה. עוד פעלו המופתי חאג' אמין אלחסיני, נציגים מסלמים מהודו, קווקז ומרכז אסיה לגייס מסלמים מקרב שבויי מלחמה של צבאות הבריטים והסובייטים. מתנדבים מסלמים אלו עברו סדרת חינוך ותעמולה ארוכים וכבדים מהמיטב של החיבור הנאצי-אסלאמי. המודיעין הגרמני השקיע רבות בניסיונות גיוס של מסלמים מעומק ברית המועצות. בראש התוכנית עמד קצין מודיעין גרמני בשם פון מנדה (Von Mende). למרות כל המאמצים ההמונים המסלמים לא התגייסו למאמץ ולקריאה וכמות המתנדבים, לא היה בכוחם לסייע באופן משמעותי לגרמניה הנאצית שהובסה עד תום במלחמה.[13]

            תום מלחמת העולם השניה ופרוץ המלחמה הקרה בין הגוש המערבי לגוש תחת הובלת ברית המועצות, יצר מצב בו ארצות הברית ובדגש על סוכנות הביון המרכזית שלה (CIA), פעלו כדי להבריח פושעי מלחמה נאצים מדרגים שונים ובעלי התמחויות שונות ומשונות. נתיב הבריחה שכונה "נתיב העכברוש", קצהו האחד הוביל אל עבר יבשת דרום אמריקה וקצהו האחר של נתיב הברחת הפושעים הוביל אל עבר מדינות ערב, בדגש  על מצרים וסוריה. המופתי חאג' אמין אלחסיני בעצמו שקיבל דרגת גנרל מדרג שני ב-SS מצא גם הוא את מפלטו במצרים של המלך פארוק. רשימת פושעי המלחמה הארוכה, בהם קצינים ופקידים נאצים ממשרדים שונים ברייך, המירו בחלקם את דתם לאסלאם ורובם גם החליפו את שמם לשם ערבי מובהק. פושעים נאציים אלו סייעו רבות לפתח את מערכות התעמולה ומערכת החינוך והתקשורת של מדינות ערב שבהם מצאו מקלט. אחרים סייעו בפיתוח וייצור נשק קונבנציונלי ואף נשק להשמדה המונית. נאצים

10

נוספים סייעו לפתח ולשכלל את הצבאות במדינות הללו. היו אף כמה נאצים שנטלו חלק פעיל בהקמת ושכלול מנגנון הדיכוי הפנימי של המשטרים בדמות משטרה חשאית ומחנות ריכוז למתנגדי משטר ויהודים שנותרו בגבולם, האחרונים אף הפעילו מערכות ריגול וביון חוץ בעיקר נגד ישראל.[14]

פרק 2: חתרן, זייפן, משתף, דוחה דברי שליחי האל ורוצחם

            האנטישמיות האסלאמית כיום היא העוצמתית ביותר, ללא מתחרים בשוק העולמי בתחום. מרכזי ההפצה של חומר תעמולה אנטישמי בכל כלי אפשרי להפצתו, מתקיים לו כיום באופן בלעדי במדינות מסלמיות מובילות. רשתות התקשורת המפיצות עיתונים, אתרי אינטרנט, ושידורי טלוויזיה בלוויין, כולם מלאים בחומר תעמולה כתוב ומשודר ממנו מדיף ריח חריף של שטנה אנטישמית מכל גוון אפשרי. מערכות החינוך, הוצאות וירידי ספרים גם הם לא טומנים את ידם בצלחת. כל זאת בנוסף לדרשות ונאומי שטנה במסגדים ועצרות פוליטיות המוניות בהם מלהיבים את ההמונים הדורשים דם יהודי על הסכין ממרוקו ועד פקיסטן. טיעון נפוץ בקרב עולם האסלאם כיום נגד יהודים הוא היותם חתרנים שיטתיים. יהודים מצויירים ומתוארים ככאלה המבקשים לחתור תחת עצם הקיום של דת האסלאם ולפגוע בו בדרכים ערמומיות. כפי שראינו במבוא למחקר, מקור לטיעון זה מצוי בפרסום המזוייף של הפרוטוקולים של זקני ציון בתוספת תבלין אסלאמי שידבר אל ההמונים ותרבותם אליהם מכוונים הדברים. העניין הוא שהטיעון בדבר חתרנותם של היהודים מצוי כבר עמוק באסלאם כשלעצמו במסורות אסלאמיות וסיפורים המופיעים בחדית' ובקרב פרשני הקראן. המסורות האסלאמיות מדברות על נסיונות פגיעה והתנקשות בחייו של הנביא מחמד מידי יהודים בחצי האי ערב בראשית ימי האסלאם.[15]

            מעבר לערמומיות ולחתרנות העולה מבין השיטין כבר בכתבי היסוד של האסלאם, עולה לו גם הטיעון לכך שהיהודים הם זייפנים שיטתיים. מחמד טען להיות הקראן הספר האחרון והנועל את מסכת ההתגלויות ובשורות של אללה עלי אדמות. האמירה המסלמית לדתות הייחוד הקודמות לה, היהדות והנצרות, הוא שהאסלאם מבטל את כל מה שהיה לפניו והאסלאם היא ההתגלות האחרונה והקובעת. ולא זו אף זו, אלא שהתורה ו"הברית החדשה" ירדו ליהודים ולנוצרים בהתאמה ובתוכם הגילויים העתידיים להופעתו של מחמד חותם הנביאים ולגילוי הקראן אחרון הספרים. גילויים אלו נמחו על ידי היהודים והנוצרים מתוך הספרים שלהם ונכתבו מחדש כראות עיניהם. לכן הטיעון בדבר היות היהודים עם זייפן שמוכן לכל תעלול ותרגיל כדי לשבש ולעקר מתוכן את דברי הנביאים מתוך דברים הישירים של אלוהים בכבודו ובעצמו. מכאן גם נובע הטיעון המסלמי אודות להיות היהודים חוטאים הדוחים באופן רוחבי את דברי האל וממילא מאבדים הם את מעמדם כהעם הנבחר ומקיים דבר אלוהים עלי אדמות והתפקיד עובר

11

מכאן והלאה למסלמים.[16]

            חלק מהליך הדחיה של היהודים מהיותם מייצגים את העם הנבחר והדת הבכירה נעשה בדרך דומה כמו שנעשה לנצרות. מעבר לטיעון בדבר זיוף כתבי הקודש, עתה מגיע הטיעון המשמעותי והכבד ביותר נגד דתות הייחוד הקודמות לאסלאם. האישום של האחר בשיתוף, קרי עבודת אלילים נוספים, אלילים מוגשמים בדמות אדם נוסף על האל המופשט, הוא האשמה החמורה ביותר שניתן להאשים מישהו או קבוצת אנשים באסלאם. האסלאם מאשים בסורה הנועלת מבחינה סדר זמנים את הקראן, סורת ההצהרה, הסורה התשיעית בסדר הכתוב הקראני, את היות הנוצרים והיהודים כאחד כאשמים בשיתוף ועבודת אלילים. ההתגלות כפי שהיא מופיעה בקראן, מתארת את הנצרות ככזו הסוגדת לישוע מנצרת לא רק כמשיח אלא גם ובעיקר כבן האלוהים. רעיון השילוש העומד בבסיס התאולוגי של הנצרות מוציא אותה לכאורה ממעמד משפחת אמונת הייחוד. טיעון זה הוא בהחלט עם בסיס במציאות התפיסתית התיאולוגית של הנצרות. אבל מכאן גם מגיעה ההשלכה גם ליהדות. היהודים מואשמים ככאלה הסוגדים לעזרא הסופר (נקרא בקראן - עזיר) כבן האלוהים ומכאן נוצר מעין גרסא יהודית לאמונת השילוש. משל היהודים סוגדים לאלוהים מופשט, בנו עזרא הסופר ולרוח הקודש. האשמה זו, בניגוד להיגד על הנוצרים, נמצאת ללא כל ביסוס הסטורי או תאולוגי ביחס ליהדות ואין בנמצא מקור מחוץ לאסלאם המגבה את הטיעון בשום צורה ואופן. לפיכך האסלאם מתיימר לטעון שבעצם אין אף דת לבד מן האסלאם כשלעצמו העומד בדרישות היסוד להיותו דת ייחוד (מערכת אמונית מונותאיסטית).[17]

            עד עתה ראינו את הטיעונים האסלאמיים המקוריים בדבר שנאת יהודים מצידם, מכאן נובע עניין מאוחר יותר באסלאם שלא מופיע בראשית האסלאם וגם לא בכתבי הקודש הבסיסיים שלו. הטיעון כאן מחיל על היהודים את האשמה הכוללת למותו של נביא האסלאם מחמד בן עבדאללה, לא פחות ולא יותר. המקור לטיעון נובע בעקיפין לנוכח הסיפור המסלמי אודות אשתו היהודיה של מחמד שהגישה לו לאכול בשר מורעל. על פי הסיפור מחמד הצליח לעלות על כך שהאוכל מורעל ולא נגס מהמזון שהוגש לו. למרות זאת האדים הרעילים או הקרבה המסוכנת של האוכל המורעל למחמד, הביאה לתהליך שפגעה בבריאותו באופן בלתי הפיך. מצבו הבריאותי משם והלאה הלך והדרדר והסתיים במותו שנתיים ימים לאחר המעשה. טיעונים אסלאמיים מודרניים יותר אודות התקרית המאשימים את היהודים כולם ברצח הנביא מחמד שואבים להם את הטיעון מהאשמה הנוצרים הקדומה את היהודים באופן רוחבי על דבר הוצאתו להורג בעינויים של ישוע הנצרתי. הנה דוגמא מוחשית לטיעון זר שפעפע לאסלאם ועבר הליך התאמה לסיפר האסלאמי. יותר מכך, אגב, הוא השיתוף המודרני עם טיעון מסלמי אודות הרצחו של ישוע

12

מנצרת בכבודו ובעצמו, רק לא כבן האלוהים אלא כנביא מסלמי. דבר שגם מסתדר לו בצורה מופתית עם הטיעון המסלמי על היהודים להיותם רודפי הנביאים. ישוע כנביא מסלמי נרדף על היהודים שדוחים את בשורתו ומוציאים אותו להורג בכפיות טובתם כלפי הבורא. צריך להבהיר אגבית, כי הטיעון המקורי באסלאם לגבי היהודים ובן הנגר מנצרת הוא שישוע לא נצלב בסופו של דבר אלא ניצל על ידי אללה ברגע האחרון, ועל הצלב הוקע אדם הדומה בקלסתרונו לישוע. החיבור המודרני של שתי הטיעונים המעודכנים גם יחד, התגלם בעלילה הערבית אודות רציחתו של יאסר ערפאת מנהיג הארגון לשחרור פלסטין (להלן: אש"ף).[18]

פרק 3: טפיל ועלוקה משתלטים על העולם ושותים את דמם של המסלמים

            תיאור היהודים כמוצצי דם או מוצצי לשדם של העמים, האנושות או הערבים הוא תוצר מובהק של אנטישמיות שלידתה והורתה בעולם הנוצרי. נכון הוא העובדה שמקור עלילת הדם כבר מצוי בעולם הפגאני הקלאסי הקדם נוצרי. יוסף בן מתיתיהו (פלוואביוס) בחיבורו "נגד אפיון" מנהל פולמוס על טיעון פגאני בדבר היהודים המנהלים פולחני דם ומקריבים קורבנות אדם מקרב כאלו שאינם יהודים. הטיעון הזה יחד עם הסיפר התאולוגי הנוצרי על צליבתו של ישוע ומותו בעינויים המתוארים לפרוטרוט משל מדובר במעין סרט אימה מקפיא דם שלא עברה עליו כלי סינון כלשהו. עלילות הדם הראשונות צצו כפטריות לאחר הגשם באירופה הנוצרית, תחילה באנגליה ומשם כאש בשדה קוצים ליבשת. האשמה על היהודים הצורכים דם של ילדים נוצרים מעורבים במצות עבור חג הפסח היה הטיעון כל כך מושרש וכל כך מצוי מימי הביניים ועד עמוק אל תוך המאה התשע עשרה. ברחבי העולם המסלמי, שחף מכל העניין הזה, במיוחד פולחן הלחם והיין הנוצרי המובהק, לא היגר למחוזות הדת המופשטת ממדבריות ערב. אבל עניין זה פעפע בסופו של דבר אל תוך העולם המסלמי בעיקר דרך קהילות נוצריות של מיעוט ברחבי העולם  המסלמי בעיקר מן המאה השמונה עשרה והלאה. גם לאחר ריבוי המקרים הללו, נראה שהאסלאם לרוב לא אימץ זאת באופן מובנה. רק עם כניסת העולם למאה העשרים עם ההשפעה העמוקה ישירות מגרמניה, חלחל הטיעון לתעמולה המסלמית שהלכה והפכה לגסה יותר עם חלוף הזמן. ערבים שדתם דת האסלאם כגון המופתי חאג' אמין אלחסיני ואחרים השתמשו בטיעונים שמקורם בגרמניה הנאצית נגד יהודים, לפני ובעיקר במהלך מלחמת העולם השניה. תיאור יהודים כמוצצי דמים, טפילים, שודדים ומלווים בריבית (הצגת היהודי כשיילוק של שייקספיר) הפך רווח וכל המפליג עלי דמיון בתיאורים ושמות גנאי הרי זה משובח.[19]

            החיבור המפלצתי בין היות היהודי טפיל ומוצץ דם לבין היותו בעל תכנונים סודיים לשליטה כלל עולמית דרך שלטון ללא מצרים בתקשורת ובכל אמצעי הייצור והמכשירים הכלכליים בעודו מותיר את העולם המסלמי לעוני, בערות ופיגור ולבסוף להשמדה מוחלטת והגעה

13

עדי תפיסה של להיות או לחדול. המסלמי מרגיש עצמו על מגרש של אחד על אחד ורק אחד נותר עומד. זה או הוא או היהודי משל מדובר בזוג אקדחנים במערב הפרוע. תפיסה זו מקורה ולידתה בפרוטוקולים של זקני ציון ופרסומיו של התעשיין האמריקני הנרי פורד השלישי בעיתון הפיגולים "הדירבורן אינדפנדנט". מכאן הדרך קצרה מאוד לחיבור של נוסף שצמח מתוך העולם הנוצרי מעידן "המגפה השחורה", אותה מגפת דבר שכילתה שליש מאוכלוסיית אירופה במאה הארבע עשרה ואף הגיעה לעולם המסלמי בחלקו. האשמת יהודים כמפיצי מחלות ומרעילי בארות גם הוא זר לעולם המסלמי. בעקבות התפתחות המדע והתפשטות ההשכלה עם התקדמות העולם המודרני. התחברה תפיסת הפצת המחלות בד בבד עם ההתוודעות לערך הנקיון ושמירה על חיטוי.

צעד נוסף התחבר עם התפתחות מדעי החיים ובדגש על מישור מחקר תורת התורשה מבית היוצר של צ'ארלס דארווין (Darwin). היהודי מוצג כנחות, בעל תכונות ההפוכות לאדם העליון, כהורס תרבויות ואפילו ללא יכולת לשמרן שלא לדבר על פיתוח תרבותי ויצרנות.[20]

            הקמת מדינת ישראל הולידה מימד חדש להיגדים האנטישמיים, כאשר כל נצחון מלחמתי ישראלי או הסכם זה או אחר בין ישראל למדינה ערבית רק מעלה את רף ההסתה והרעלת המוחות. כל שלב הסטורי שנחצה רק מגלה פנים חדשות בעומק השנאה, הפחד והתיעוב שחצו מזמן את מחוזות הסביר בעולם השנאות והפליגו אלי דמיון למקומות שאדם לא יכירם. תיאור ציורי שאין למעלה ממנו מופיע כחוט השני בקריקטורות המתפרסמות בעיתונות הכתובה ברחבי העולם המסלמי. כל הקווים האדומים נפרצים שעה שמדינת ישראל מוקעת כמייצג היהודי החדש, תחליף יהודה איש קריות העולמי. צה"ל מוצג כצורך דמים של ילדים ערבים. ראשי המדינה כאוכלי מצות דמים בחג הפסח. היהודי מוצג ככזה השותה את לשדה של ארצות הברית עד הטיפה האחרונה כטפיל שלוז קיומו תלוי בו בדוד סם. מדינת ישראל מתוארת כמדינה האוכלת בשר אדם ודמות היהודי באופן קבוע הוא יצור מכוער עם אף גדול, שיער מקורזל או מדובלל, בעל עיניים שטניות או בעלות זיק של שגעון. היהודי טורף ואיננו רק מסב לארוחה כאחד האדם, מתת היהודי היא מתת דמים ותנור אפיית המצות שלו הוא בעצם קרימטוריום. הטיעון האחרון מתיימר גם להציג את היהודי שככזה שלא רק טובח את החיים אלא גם ככזה שאינו נותן מנוחה למתים. היהודי מצויר כשגם לא שבע מעצמות אדם לאחר אכילת הבשר, מכאן הדרך להכחשת השואה קצרה מאוד.[21]

            היהודי מאבד מיניה וביה את דמותו האנושית, היהודי איננו אדם ולא ראוי לבוא בקרב המין האנושי ומשפחת העמים כעם. היהודי יכול להשמיד, להשחית, לחבל ולהרוס אבל גם הוא בר הכחדה בכבודו ובעצמו. מדינת ישראל מוצגת כישות שטנית מחד ומאידך כישות שרק רוח

14

מצויה או האסלאם כשלעצמו יכול להכחיד. במיוחד לאחר כשלון מדינות ערב לבצע את העבודה במלחמה קונבנציונלית, מוצג האסלאם כפתרון שיוביל את ה"אומה" לנצחון המיוחל על דמות השטן. דמות היהודי כשטן או שליחו גם הוא לקוח מעולם הפחדים הנוצרי דווקא וגם הוא מחלחל לו לתת המודע המסלמי. תפיסת השטן מעמידה את היהודי כדמות שאיננה מן העולם הזה. סיום קיומו של היהודי בעולם הזה ישחרר את העולם מן השטן בצורתו הגשמית עלי אדמות.[22]

פרק 4: חיות שיש לחסלן באופן מוחלט וכל קשר לעבר מקרי בהחלט

            היהודי הוא דמות לא אנושית, מכאן שגם ניתן להמשיל אותו לחיית השדה. זאומורפיה, או המשלה לחיות הינה טיעון אנטישמי שגם הוא מצוי באנטישמיות הנוצרית דווקא שעה שהיהודי הומשל לכלב כחיית המחמד של השטן בעולם הדימויים הנוצרי. היהודי גם הומשל לנחש, הדימוי כאן הוא גם כדי לתאר את עקרון הרעל שהמטפטף היהודי בכל אשר ילך. דימוי הנחש מגיע גם כדי לתאר את היהודי ככזה המזוהה עם דמות הנחש הקדמונית שהכשילה את אדם וחווה בחטא הקדמון של אכילה מן הפרי האסור על עץ הדעת אשר בגן העדן. תפיסת הנצרות ביסודה גורסת שהאדם איננו מסוגל לכפר ולהשתחרר בכוחות עצמו מן החטא הקדמון, לפיכך הגיע אלוהים מוגשם בבשר בדמות ישוע מנצרת ומת על הצלב למען כל חטאי המין האנושי ובראשו החטא הקדמון. אך בהולכינו אל המקורות המסלמיים שאינם גורסים תפיסת יסוד זו במישור התאולוגי, אנו מוצאים גם שם את המשלת היהודי לחיית השדה. הפעם היהודי מקולל וארור והופך הוא לקוף וחזיר. היהודים מכונים ברחבי העולם המסלמי כצאצאי הקופים והחזירים. הדימוי הזה דבק בשל הטיעון המסלמי שכבר מופיע בקראן אודות היהודים שקיבלו את קללת אללה האינסופית על ראשם והפכו ל"קופים מאוסים" בגלל שחיללו את השבת. חטאי היהודים הופכים אותו לחיות השדה וממילא מאבדים הם את צורתם האנושית.[23]

            ברגע שמוכחשת דמות האדם של היהודי, ממילא ניתן להכחיש כל טיעון לטובתו של היהודי. אתוס השואה של היהודים בבואם לקומם את מדינת ישראל מוצג ומוקע כשקר גס שבא על חשבונם של ילידי הארץ הערבים. היהודים מוצגים כסרסורי סיפורי גוזמאות, נהי ובכי ללא בסיס. סופרי בדים ו"הסטוריונים חדשים" או מחדשים למיניהם כאלה שבאים מן המערב הנוצרי או "חוקרים" בתוך העולם המסלמי מעלים חדשות לבקרים טיעונים מטיעונים שונים בכדי לערער על העובדות ההיסטוריות. משחקים במספרים הוא צעד בכיוון שעה שטיעון ששת המליונים טבוחי השואה מותקף מכל כיוון העולה הדעת. המספרים המדוברים על ידי המכחישים נעים סביב המאות אלפים לכל היותר וגם זה הודות למחלות ומחסור חמור במוצרי יסוד בדמות מזון ותרופות על רקע מלחמת העולם השניה. מכחישי השואה טוענים כי אין זה הגיוני כי גרמניה הנאצית אחראית לכל כך הרבה מוות. טיעון רווח אחר הוא שאין שום תיעוד וראיות להמצאותם

15

של תאי גזים או של משרפות לגופות. מחנות המוות של הגרמנים בפולין מוכחשים כמיועדים לשם כך. כמות העדויות הבלתי נדלית יחד עם הראיות מוגדרות כזיוף מוחלט ובדיות לב. טיעון נוסף שרווח שהיטלר בעצמו לא נתן כל הוראה להוציא את השואה לפועל או שהוא לא ידע מהנעשה בשטח בפועל. טיעון רווח אחר דווקא ככזה שמוכן לקבל את הממצאים הוא שהיהודים "הביאו את זה על עצמם" ובהתנהלותם הנפשעת גררה את גרמניה בעל כרחה כעבד נרצע לבצע את הנורא מכל בניגוד מוחלט לרצונה. הכחשת שואה היא מסכת טיעונים רווחת המצויה מעל המרקע הטלוויזיוני בכל בית ברחבי העולם הערבי וכן בנוסף לבשורות היוצאות מאיראן בדמות הכחשת שואה ברמה הנשיאותית במסגרת כנסים בינלאומיים אליהם מתקבצים שונאי ישראל המקצועיים שזהו פת לחמם. קרוב יותר לבית עומד הדוקטור להכחשת שואה מחמוד עבאס הלא הוא "אבו מאזן" יו"ר הרשות הפלסטינית. האיש הגיש את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת מוסקבה בשנת 1988, עבודה שהתקבלה שכל כולה הכחשת שואה מתוך כוונת מכוון לנסות למשוך את השטיח מתחת ללוז הקיום של מדינת ישראל.[24]

            הכחשת שואה ורצח עם, בד בבד עם טיעון המהווה סתירה מובנית בדמות טיעון כי מדינת ישראל היא ההתגלמות של גרמניה הנאצית. ישראל מוקעת כמדינה נאצית המשתמשת בנשק בלתי קונבנציונלי נגד הערבים. נטען כנגדה כי היא מחזיקה את הערבים בארץ ישראל במחנות ריכוז. רצועת עזה מומשלת לגטו ורשה לפני גוויעתו. צה"ל מושווה לצבא הגרמני, הוורמאכט, ואפילו ל-SS. סוכנויות איסוף המודיעין של ישראל מושוות לגסטאפו. ישראל אפילו מתוארת כצמאת דמים אף יותר מגרמניה הנאצית. איורים המבצעים הכלאה בין סמל המגן דוד לסמל צלב הקרס או סמל אחד בתוך השני, הם מאפיין מובהק המופיע בצורות שונות קריקטורות בעיתונות הערבית. צה"ל מוצג כצבא הצועד בסך בסגנון "צעדת הברווז" הגרמנית בעוד חייליה מצדיעים במועל יד. חיילי הצבא הישראלי מוצגים עם קסדת הפלדה הגרמנית המוכרת, החייל חובש מגפיים ארוכות, על שרוולו צלב הקרס ונשקו דומה באורח מפליא לתת המקלע של חיל הרגלים הגרמני "הקלאר אונד קוך דגם ארבעים".[25]

            הצגת ישראל כדמות גרמניה הנאצית מוביל אל המסקנה כי ישות זו חייבת להיות מחוסלת ויפה שעה אחת קודם. מכאן נעשה צעד נוסף אל עבר היהודים באופן רוחבי ללא אבחנה בין יהודי לחברו. אנטישמיות חסלנית היא מושג שהטביע החוקר דניאל יונה גולדהאגן שעה שבא להגדיר את הרוח העממית בגרמניה כבר 150 שנה לפני השואה. אנטישמיות זו פסקה מלגרוס רק את ביזויו, דיכויו והשפלתו של היהודי במרחב, אלא שעתה יש לחסלו מל פני כדור הארץ באופן מוחלט וסופי. ראשון בעולם הנוצרי בעת החדשה שהגה את הרעיון היה לא אחר מאשר מרטין לותר הנזיר הגרמני שפיצל את אירופה. היה זה ניגוד לתפיסת היסוד הקתולית הגורסת  רק את

16

השפלתו וביזויו של היהודי כדי שזה ישמש עדות חיה לאמיתות האמונה הנוצרית. המפתיע הוא שכאן דווקא ישנה מקבילה מסלמית מקורית לאנטישמיות החסלנית מבית היוצר הנוצרי. חזון אחרית הימים של האסלאם, קרי יום הדין של תום העולם ושיפוט על באי עולם העוברים תחת שבטו של אללה, תלוי ועומד בחיסולו המוחלט של היהודים והיהדות. מסורת זו מצויה בחדית' אלצחיח'אן, אלבחארי ואלמסלם בהתאמה. וכן מצוטטת באמנת החמאס ואומרת כך: "לא יבוא יום הדין עד אשר יילחמו המסלמים ביהודים (ויהרגו אותם המסלמים) וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים, למעט עץ הע'רקד (שהוא מעצי היהודים): 'הוי מסלמי הוי עבד אללה, יש יהודי מאחרי בא והרגהו'".[26]

            תפיסת השמדת היהודים והיהדות באופן מוחלט מתגלמת לה בחזון אחרית הימים המסלמי כפי שעולה מתוך הכתבים והמסורות באסלאם. תפיסה זו של הבאה בדרך של "קום ועשה" של אחרית הימים ויום הדין בעקבות מעשי המסלמים עלי אדמות בדרך החרב ובדגש על חיסול עתידי מוחלט של היהודים, היא בסיסית ומכוננת באסלאם הן בסונה והן בשיעה. ישנה אמונה עמוקה שלפני אחרית הימים יופיע המהדי (=הוא המשיח המסלמי) שיפיץ את האסלאם על פני כל העולם בדרך דם, אש ותמרות עשן. תוך כדי פעילות המהדי עתיד להופיע האנטי-כריסט בגרסתו האסלאמית הוא הדג'אל (ישנם מסורות מסלמיות המדברות על כך שהדג'אל עתיד להיות יהודי או לצמוח מתוך היהדות). הדג'אל עתיד להרוג את המהדי, להקטין את כמות מאמיני האסלאם למתי מעט. או אז לאחר פעילותו הבלתי-מופרעת של הדג'אל, יופיע ישו הנביא המסלמי, שנית. ישו ירד משמיים על ראש הר שם (שם יתקבצו אחרוני המסלמים בעולם) עטוי שריון ואוחז בחנית ויצא בראש צבא האסלאם להלחם בדג'אל וצבאו. הדג'אל יובס בקרב וישו עצמו יהרוג את הדג'אל בעזרת חניתו. ישו ישליט שלום על פני הארץ למשך 40 שנה. בסוף תקופתו של ישו יגיע קץ היקום, עשן יצא מגן עדן והשמש תזרח במערב. סדרת רעידות אדמה אימתניות יחריבו את הארץ. המים יכסו את הארץ והכוכבים יתפזרו. היקום ימחק באופן מוחלט וברגע שזה יקרה יבוא יום הדין. היום שבו אללה ישפוט את כל בני האדם על מעשיהם ואמונותיהם. מי שהלך בדרך הישר (בדרך האסלאם) יזכה להצטרף לשאר המאמינים והשהידים בגנ'ה, וכל מי שלא, יישרף לעולמי עד באש הגהנום.[27]

            חיסול היהודים באופן מוחלט לקראת אחרית הימים בא ללמד את היהודים לקח הסטורי על פי האסלאם. לימוד הלקח בא כדי להנמיך את קומת היהודים עדי עפר בשל התפיסה האסלאמית כי היהודי הוא טיפוס יהיר ומתנשא, תועלתן גמור ללא כל חוט שדרה וחסר נימוס בסיסי כשל אדם מן השורה. שאיפת היהודים הבסיסית היא להרע יהא אשר יהא. עיסוקם בשפיכות דמים יחד עם אי עמידת בהבטחות ושבועות הם מאפיין מובהק שלהם. היהודים רצים

17

בחפזונם כי רב לעבר החטאים ועינוגי הגוף. היהודי אוהב את מנעמי העולם הזה. היהודי הוא קמצן חסר רחמים ולב. יהודים לא מסוגלים להיות מאוחדים. זהו עם שהריב והמדון לחם חוקו ושמחה לאיד היא הנאתו. מידת האמת אינה נר לרגלו. אי לכך, קללת אללה עליהם עד קץ. [28]

סיכום:

בין עולם האסלאם לגרמניה ובדגש על גרמניה הנאצית ישנו קשר הסטורי עמוק. רבים מן המסרים ותפיסות היסוד בנאציזם קרצו לעולם המסלמי שקיבל אותם בזרועות פתוחות. שיתוף הפעולה בין שני הצדדים היה פורה ועמוק. הקשרים בין הצדדים הביאו לידי פעפוע וחלחול של תפיסות אנטישמיות שמקורן בעולם הנוצרי ובתפיסות מודרניות שצמחו מתוכו במהלך העת החדשה. האסלאם כשלעצמו סוחב עמו מטען אנטישמי מקורי גדול כשלעצמו. חלקים ממטען זה קיבלו משנה תוקף שעה שבאו בהכלאה עם המסרים האנטישמים מברלין. יסודה של מדינת ישראל יצר סוג חדש של גרסא מולחמת של שני הצדדים יחד עם יצירתיות יתר כפרי הדמיון. בירת האנטישמיות נדדה לה מגרמניה הנאצית לאחר תום מלחמת העולם השניה, אל עבר העולם המסלמי, כאשר אמצעי התקשורת של המאה העשרים ואחת נותנים לה במה רחבה מיני ים.

18

רשימה ביבליוגרפית:

ספרים:

אופז, חיים, אנטישמיות בראשית האלף השלישי: היבטים וסוגיות (ירושלים: משרד החינוך, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, תש"ס).

בודנסקי, יוסף, אסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי (תל אביב: תמוז, 2000).

בן-עתו, הדסה, השקר מסרב למות: מאה שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון" (תל אביב: דביר, תשנ"ח).

גולדהאגן, דניאל יונה, תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998).

הררה, אפרים וקרסל, גדעון מ., ג'האד: בין הלכה למעשה (תל אביב: משרד הבטחון, דביר, תשס"ט).

ידלין, רבקה, גניוס יהיר ועושק: אנטי-ציונות כאנטי-יהדות במצרים (ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, תשמ"ח).

יהושע, בן-ציון, גרמנים, נאצים ושנאת ישראל באפגניסתאן (ירושלים: רימון, תשמ"ו).

כהן, מרק ר., בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים (חיפה ולוד: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, תשס"א).

לבל, ג'ני, חאג' אמין וברלין (תל אביב: ג'ני לבל, תשנ"ו).

לואיס, ברנרד, שמיים ואנטישמיים: מחקר על סיכסוך ועל דעות-קדומות (תל אביב: דביר, תשמ"ט).

קונצל, מתיאס, ג’יהאד ושנאת יהודים: על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר (ירושלים: טובי, 2008).

רובין, אורי, הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005).

Cook, David, Studies in Muslim Apocalyptic (Princeton, New Jersey: Darwin Press, 2002).

Johnson, Ian, A Mosque in Munich : Nazis, the CIA, and the Muslim Brotherhood in the West (Boston, Houghton Mifflin Harcourt, 2010).

Lee, Martin A., The Beast Reawakens (Boston: Little, Brown, 2007).

Stav, Arieh, , Peace: The Arabian Caricature: a Study of Anti-Semitic Imagery (New York: Gefen, 1999).

19

מסמכים:

אמנת החמאס, (תל אביב: תרגום והוצאה- מכון ראות, 2005), עמ' 1- 16.

---

[1] Arieh Stav, Peace: The Arabian Caricature: a Study of Anti-Semitic Imagery (New York: Gefen, 1999) p. 247.

[2] Ibid, pp. 240-257; הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון" (תל אביב: דביר, תשנ"ח) עמ' 37.

[3] יוסף בודנסקי, איסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי (תל אביב: תמוז, 2000) עמ' 21-13.

[4] ברנרד לואיס, שמיים ואנטישמיים: מחקר על סיכסוך ועל דעות-קדומות (תל אביב: דביר, תשמ"ט) עמ' 129-120; דניאל יונה גולדהאגן, תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה (תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1998) עמ' 66-63.

⁵ לואיס, שמיים ואנטישמיים: מחקר על סיכסוך ועל דעות-קדומות עמ' 88-81.

[6] בן-ציון יהושע, גרמנים, נאצים ושנאת ישראל באפגניסתאן (ירושלים: רימון, תשמ"ו) עמ' 10-7.

[7] שם, עמ' 10-9; ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין (תל אביב: ג'ני לבל, תשנ"ו) עמ' 31.

[8] יהושע, גרמנים, נאצים ושנאת ישראל באפגניסתאן עמ' 11-10; לבל, חאג' אמין וברלין עמ' 31-30.

[9] שם, עמ' 40-28.

[10] מתיאס קונצל, ג’יהאד ושנאת יהודים: על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר (ירושלים: טובי, 2008) עמ' 41-40.

[11] שם, עמ' 41-26.

[12] יהושע, גרמנים, נאצים ושנאת ישראל באפגניסתאן עמ' 23-10; קונצל, ג’יהאד ושנאת יהודים: על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר עמ' 41; לבל, חאג' אמין וברלין עמ' 67-58.

[13] שם, עמ' 198-83; Ian Johnson, A Mosque in Munich : Nazis, the CIA, and the Muslim Brotherhood in the West (Boston, Houghton Mifflin Harcourt, 2010) pp. 23-32.

[14] לבל, חאג' אמין וברלין עמ' 213-210; Martin A. Lee, The Beast Reawakens (Boston: Little, Brown, 2007) pp. 121-154. 

[15] בודנסקי, איסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי עמ' 17-16.

[16] מרק ר. כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים (חיפה ולוד: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, תשס"א) עמ' 63-62.

[17] אורי רובין, הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005) עמ' 157-156.

[18] אפרים הררה וגדעון מ. קרסל, ג'האד: בין הלכה למעשה (תל אביב: משרד הבטחון, דביר, תשס"ט) עמ' 61-60.

[19] לבל, חאג' אמין וברלין עמ' 89; בודנסקי, איסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי עמ' 131-130.

[20] שם; לבל, חאג' אמין וברלין עמ' 89; רבקה ידלין, גניוס יהיר ועושק: אנטי-ציונות כאנטי-יהדות במצרים (ירושלים: מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, תשמ"ח) עמ' 137-136; בן-עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון" עמ' 80-70.

[21]  Stav, Peace: The Arabian Caricature: a Study of Anti-Semitic Imagery pp. 232-239.

[22]  Ibid, pp. 139-199.

[23] כהן, בצל הסהר והצלב: היהודים בימי הביניים עמ' 257-255; רובין, הקוראן עמ' 9-8, 54, 98.

[24] חיים אופז, אנטישמיות בראשית האלף השלישי: היבטים וסוגיות (ירושלים: משרד החינוך, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, תש"ס) עמ' 108-60.

[25] Stav, Peace: The Arabian Caricature: a Study of Anti-Semitic Imagery pp. 183-197.

[26] גולדהאגן, תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה עמ' 136-63; מתוך אמנת החמאס, סעיף 7 (תל אביב: תרגום והוצאה- מכון ראות, 2005) עמ' 3-2.

[27] David Cook, Studies in Muslim Apocalyptic (Princeton, New Jersey: Darwin, 2002) pp. 269-332.

[28] הררה וקרסל, ג'האד: בין הלכה למעשה עמ' 63.